נדל"ן על הזמן

"והם מינו אותה לשרת התרבות!"

"והם מינו אותה לשרת התרבות!"

במרכזו של "ניו יורק, סיפור אהבה" ניצבים בעל ואישה (מורגן פרימן ודיאן קיטון) שמתגוררים כבר עשרות שנים בקומה החמישית של בניין נטול מעלית. עכשיו הגיל כבר עושה את שלו והם מבינים שאין ברירה אלא לעבור, אבל היא מהססת והוא מתקשה להתנתק מהחדר שמשמש לו סטודיו לציור, ובכלל, כל הזיכרונות האלה.

עכשיו, ראו זה קטע: ההורים שלי (אלישע וגליה) מתגוררים כבר עשרות שנים בקומה הרביעית של בניין נטול מעלית. עכשיו הגיל כבר עושה את שלו והם מבינים שאין ברירה אלא לעבור, אבל היא מהססת והוא מתקשה להתנתק מהחדר שמשמש לו סטודיו לציור, ובכלל, זאת דירה בדמי מפתח מזוינים.

אני מבטיח לכם שכל האמור לעיל הוא אמת אמיתית כמו כל אחת מ־77 המדרגות שהוריי מטפסים בהן מעלה ומטה, ומכאן שבעשר הדקות הראשונות של "ניו יורק, סיפור אהבה" הייתי עסוק בעיקר בעיבוד המיינד־פאק הזה. ראיתי בחיי לא מעט סרטים שהזכירו לי משהו מאוד מוכר, אבל זה היה לגמרי מחוץ לעקומה. כבר תכננתי לשלוח את אימא ואבא להקרנה האפשרית הראשונה, אלא שבחלוף עוד כעשרים דקות מסך הבנתי משהו שאתה לא מצפה להבין לגבי סרט שאתה כל כך מבין על מה הוא: אני לא מבין על מה הסרט הזה.

נדמה לי שצריך לראות, הגם שלא ממש מומלץ לראות, כדי לעמוד על המוזרות הספציפית שמאפיינת כל שנייה בסרטו של ריצ'רד לונקריין ("ווימבלדון"). הסרט הזה עוסק בשוק הדיור באופן כל כך נרחב ואינטנסיבי שאני ממש מתבאס שכבר פרסמנו כאן ספיישל סרטי נדל"ן (זוכרים, אפרופו "דירה בפריז"?); זה עד כדי כך דומיננטי שהאקשן העיקרי פה הוא מלחמות המחיר מול קונים פוטנציאליים שמנהלת סינתיה ניקסון, בתפקיד קרובת המשפחה המעצבנת/ סוכנת הנדל"ן האף יותר מעצבנת. מה הקטע?

מוזר מכל הוא קו העלילה המשני אך המרכזי: בדיוק כשהמעצבנת דנן מארגנת בית פתוח לגיבורינו, איזה בחור מוסלמי מרים את כל ניו יורק על הרגליים מחשש לפעולת טרור. אם ננסה לקשור את החוטים, כנראה שאפשר לראות את זה כחלק מתמה בסגנון "תולדות העקשנות" או "עשינו את זה בדרכנו שלנו" (תחשבו על זוג מעורב ונטול ילדים, שבנוסף לכל מסרב לקמול באיזה דיור מוגן בפלורידה בגלל שבועת אמונים בנוסח "לא עוזב את העיר אפילו אחרי ניין אילבן"), אבל אני ראיתי את זה במבט שואל מה לעזאזל. "איך לנהל עסקת נדל"ן ולהישאר סובלני", זאת כותרת המשנה של הסרט הזה? או שמא היא "למה אנחנו לא יכולים פשוט להסתדר אלה עם אלה, זה ממש יעלה את ערך הדירות שלנו"?

סרטו של לונקריין מבוסס על ספר מאת ג'יל קלמנטס, ואולי המכלול הזה עושה שכל במקור הספרותי, אבל האדפטציה גרמה לי להרגיש כמו בקטעים האלה שאשתי צועקת עליי בגלל משהו שלא ידעתי שאני לא אמור לעשות. שלא תטעו, "ניו יורק" לא מסב סבל; יש בו אפילו רגעים אנושיים שמצליחים לגעת, בעיקר סביב הכלבה המזדקנת של בני הזוג (עם זאת, גילוי נאות: בשביל לגעת בי בנושאים כלביים מספיק להגיד "תראה, כלב"). הנקודה היא שזה לא סרט רע במיוחד, אלא רק מוזר במיוחד.

אני נוטה לרגשנות לא אופיינית לגברים בני גילי ו/או בכלל, ובהינתן הנטייה הזאת קורה לי שוב ושוב שאני מסכים להתעלם מהבעיות שמציג סרט רק מפני שליבו במקום הנכון. אלא שאי אפשר לעשות את ההנחה הזאת ל"ניו יורק, סיפור אהבה", כי מה עוזר לי סרט שליבו במקום הנכון אם שכלו מצוי במקום שאני אפילו לא מצליח לראות?

פורסם בפנאי פלוס, 14.5.15

מודעות פרסומת

תגובה אחת ל-“נדל"ן על הזמן

  1. מעניין, אני מרגיש שאני רוצה לראות את הסרט הזה לאחר הדברים הפושרים שכתבת עליו. ההבנה במקומה מונח, אך לא בה עיקר הדברים. אמנם לא ראיתי את הסרט, אך כשאני חושב על פרגמנטים של חיים, על פיסות מבודדות מחיי אדם, איזה היגיון יש בהם אם לא פנימי? במידה רבה זה מזכיר לי מהלך פנומנולוגי, שהגיונו הוא רק פנימי ומותנה הקשר.
    ותודה על הפוסט היפה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s