הרגע הזה שהילדה שלך בת תשע

IMG_2906

"איזה למידה משמעותית בראש לך, בנט בחיים לא יקדם הרפורמות של פירון"

אם הייתם שואלים אותי מהו הגיל הכי טוב בחיים, עד ממש לאחרונה הייתי אומר 12. יש לי זיכרון של עצמי בכיתה ו', ובזיכרון הזה אני מרגיש נוח בתוך העור שלי, בין החברים שלי, בשנה האחרונה של בית ספר יסודי שבשלב הזה הסתכלתי מלמעלה על חמש שישיות מהלומדים בו. אבל מתוך התבוננות בזמן אמת, תשכחו מ־12: רונה בת תשע, וזה הגיל הכי טוב בחיים של שנינו.

לעולם לא יימאס לי לצטט את התובנה ההיא מ"אני והחבר'ה", כשהקריינות של ריצ'רד דרייפוס מגדירה את נושאי השיחה של החבר'ה סביב המדורה כ"דברים שנראים לך חשובים עד שאתה מגלה שיש בנות". אבל מצד שני, תמיד הציקה לי המחשבה שבגיל 12 אתה כבר לגמרי יודע שיש בנות; לראיה, אפילו חלק מהשיחה דלעיל עוסק בגודל הציצים של מגישת "מועדון מיקי מאוס". אבל רונה בת תשע, ובגיל תשע באמת לא יודעים שיש בנות (או בנים). זה מרכיב קריטי במתכון של הגיל המושלם.

"ילד עד גיל תשע לא חוצה כביש לבד", מכירים? אז בגיל תשע הוא כן. לפני שלושה חודשים, ולהערכתה כשנתיים מאוחר מדי, רונה עשתה את הליכת הסולו הראשונה שלה בדרך — הבהחלט ארוכה, ייאמר לזכותנו, זה לא (רק) שאנחנו היסטריים — מבית הספר הביתה. אבל בבקרים אני עדיין מתעקש ללכת איתה, וכשאנחנו עוברים כביש אני עדיין דורש יד, וברוב — טוב, בחלק — מהמקרים היא לא מתמרדת ולא מתפדחת. לעתים הולכות ומתרחקות, אבל עדיין לא נכחדות, היא עוד עושה לי את הליכת הסרטן. הרי היא רק, וכבר, בת תשע.

אתמול היא חזרה הביתה עם חברה. הן חיממו לעצמן קצת מהספגטי ומיט בולז של אבא, שיחקו והשתוללו, ואז הגיעה האימא של ההיא לאסוף אותה. בשעתיים שהן היו לבד בבית, לא נרשמו פגיעות בנפש או ברכוש. בעוד שנה זה יהיה מובן מאליו; השבוע זה היה קטע. תוכניות תוכננו. פתקי תזכורת נתלו. זה עוד חלק מהטריק של תשע: בגיל הזה עדיין יש דברים פשוטים שהם מסעירים, דברים מובנים מאליהם שהם הרפתקה. וגם הרפתקאות מובנות מאליהן, שזה בכלל קטע, כמו הנונשלנטיות הבוטה שבה היא הסתערה על הסרט שהיא שיחקה בו, זה שעל הסט שלו צילמתי אותה ככה, כי הרי זה אך טבעי שצוות שלם של אנשים משחק בשיער שלה:

IMG_0168

התמונה לא בחסות אף יצרנית שמפו, וזה די מעצבן אותי

בחול המועד פסח, כשבילינו המון באחד על אחת, היה יום שבו רונה ואני עשינו ביחד כלום. יום קודם שיחקנו שעות עם פריזבי בפארק, יום למחרת היו לנו כרטיסים לקרקס מדראנו, והיום לא רצינו לעשות שום דבר מיוחד. אז לא עשינו. קראנו, שיחקנו קצת מונופול, אכלנו, רבצנו. לא יודע אם זה מוכר רשמית בפסיכולוגיית ילדים, אבל כמו שאני רואה את זה, גיל תשע הוא הרגע המדויק שבו מצד אחד אתה כבר מעריך את הגדולה שברביצה, ומצד שני עוד לא סרוח כמו טינאייג'ר. עדיין יש לך מלא אנרגיה, אבל כבר לא חייבים להריץ אותך בחוץ כי אחרת לא תירדם בלילה או תלעס את הרהיטים. איזון, זה מה שאני מנסה להגיד פה.

בל"ג בעומר, תוך כדי צילום של בת התשע שלי עם החברות הכי טובות שלה, חשבתי על עוד קטע של הגיל הזה: היא עדיין גאה באבא שלה. אני יודע, זה הכי מעפן, אבל לזכותי ייאמר שלצד קטעי הגאווה יש כבר שלל קטעי התפדחות — נגיד, לשיר לידה אסור לי כבר שנתיים — ומכאן שברגע המדויק הזה של יחסינו המשותפים, אני חווה את שני הצדדים של הלהיות אבא. את הלהחזיק ואת הלאבד. וזה יקר, יקר כמו שגולום אומר My Precious.

לא מזמן ניסחתי לעצמי מין "בחן את עצמך: האם זאת אהבה?", קוויז זריז עם שאלה אחת בלבד — האם קורה לך שאתה יוצא מגדרך כדי לעשות ג'סטות בשביל מישהו למרות שהמישהו הזה לעולם לא יידע שיצאת מגדרך, או שבכלל עשית בשבילו ג'סטה, אבל זה לגמרי בסדר מצידך? (מה, אמרתי שאלה אחת. לא אמרתי שאלה קצרה). אם כן אז כן, זאת אהבה. ואני בטוח שבנוגע לילדים שלך זה נשאר נכון גם אחרי תשע, כמו שזה היה נכון הרבה לפני, אבל יש לי תחושה — תיקון, יש לי ידיעה — שהכאב הנלווה לזה, כאב ההתעלמות של מושא האהבה שלך מהאהבה שלך, נמצא עכשיו בשיא השפל. ומכאן, גם אם ייקח לו שנה־שנתיים לעשות את זה, הוא רק יילך ויגבר.

"הם גדלים כל כך מהר". רק עכשיו אני מתחיל להבין את המציאות שמאחורי הקלישאה. לפני דקה היא עוד הייתה בגן, בעוד דקה היא כבר תלך למסיבות כיתה. מצמצתי והיא הפכה מפעוטה לילדה, עוד מצמוץ והיא תהיה נערה. בת־עשרה, שלא נדע. וכמובן שגם זה חלק מהקטע, כי תשע זה סוף החד־ספרה.

ב"עולם מושלם" של קלינט איסטווד יש קטע נהדר שבו קווין קוסטנר מסביר למה מכונית נוסעת היא בעצם מכונת זמן: מה שמאחוריך הוא העבר, מה שלפניך הוא העתיד. ואז הוא עוצר את טנדר הפורד החבוט, הגנוב, ואומר לילד החטוף־מושאל שאיתו: "זה ההווה, פיליפ. תיהנה ממנו כל זמן שהוא נמשך". ואז פיליפ מציץ אל הנוף, ואז קוסטנר נותן גז.

זה ההווה, רונה. בואי נהנה ממנו כל זמן שהוא נמשך.

מודעות פרסומת

3 תגובות ל-“הרגע הזה שהילדה שלך בת תשע

  1. אני הכי נהנית לקרוא את הפוסטים שלך על רונה שמצטיירת לי במבט האוהב שלך כילדה מגניבה . גם הבן שלי בן 9 (כמעט) ואני מבינה בדיוק על מה אתה מדבר. חדוות העצמאות בלי הנרגנות של גיל העשרה. עדיין אפשר לתקשר איתם (לפעמים).התיאור שלך את השלב הזה בהורות הוא תיאור נפלא.

  2. תקרא את "עין החתול" של מרגרט אטווד, אתה עלול לשנות את דעתך 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s