"דוקאביב": 11 סרטים שכדאי ועוד אחד שחובה

"אתם קולטים, ואחרי זה היא הולכת הביתה לגדעון סער"

החיים קצרים והמלאכה מרובה, אבל אני לא יכול לשלוח אתכם לחפש מציאות בפסטיבל דוקאביב לפני שאבהיר משהו: אין לי מושג אם 12 הכותרים שיוזכרו כאן הם המיטב שיש לפסטיבל להציע, כי יש לו כל כך הרבה להציע שפשוט ביקשתי לראות את מה שנראה לי מעניין, אז מה שיבוא להלן הוא פשוט הסרטים הכי טובים שרציתי לראות ואכן התאפשר לי לראות. היוצא מן הכלל הוא "מאורת הזאבים" (בתמונה למעלה, וגם בתמונה הכי למטה), שאין מצב שהוא לא אחד מחמשת הדוקואים הטובים של השנה. קפיש?

46861-848x475

בואו נתחיל מכמה שבטח שמעתם עליהם, ושבטח תהיה לכם הזדמנות לצפות בהם גם לא תפקדו את סינמטק תל אביב בין ה־7 ל־16 בחודש (מועדי הקרנה וכל זה — בלינקים). ראשון ברשימה הוא זוכה האוסקר הטרי Citizenfour, שלדעתי אפילו יוצריו קוראים לו פשוט "הסרט על אדוארד סנודן". שמונה ימים בילה סנודן עם הבמאית לורה פויטרס והעיתונאי גלן גרינוול במלון בהונג קונג, ואמריקה פוסט ניין אילבן כפי שהיא נשקפת מעדותו גורמת לממשל ניקסון להיראות שפוי. אין כאן עשייה דוקומנטרית יוצאת דופן, אבל זה הישג עיתונאי עצום והצצה מרתקת אל אחד האנשים היותר משפיעים — וכנראה הפחות מובנים — של העשור הזה.

58111-848x475

גם על "מעשה בהרג" האינדונזי כנראה שמעתם, כי מה שעשה הבמאי ג'ושוע אופנהיימר הוא חסר תקדים: האיש לקח רוצחים מטעם המדינה – אנשים שהיו שותפים לרצח מאורגן של כמיליון קומוניסטים לפני כחצי מאה – וביקש מהם לשחזר את מעשיהם מול המצלמות. רובם כל כך גאים בעבר המדמם שלהם, והשחזורים שלהם כל כך גרוטסקיים, שהתחושה המצטברת היא של סרט מכוער על אנשים מכוערים שעשו דברים מכוערים במדינה מכוערת (אל תיעלבי, אינדונזיה. אמרתי "תחושה"). אני צפיתי בגרסה בת 115 דקות ועדיין לא סלחתי ולא שכחתי; תוקרן גם גרסת הבמאי (158 דקות).

52911-848x475

טוב, ובטוח שמעתם על "סיינטולוגיה וכלא האמונה": סרטו של אלכס גיבני הקפיץ את הכנסייה הסיינטולוגית ויצר גל מחודש של טענות נגדה. הסרט הזה הוא לא יותר מאשר לקט של הכביסה המלוכלכת שנחשפה בשנים האחרונות – מאמינים שנסחטו כספית, אנשים שנוצלו כעובדים בשכר אפסי, רעיונות מטורללים על פצצות מימן ונשמות של חייזרים – אבל הוא מצוין כמורה נבוכים לפועלם של ל. רון האברד וממשיכי דרכו. עם זאת, "כלא האמונה" סובל מהבעיה הרגילה של הפרסומים על הסיינטולוגיה: קצת קשה להזדעזע מפשעים כלכליים, או אפילו מאיומים בנפש, כשנזכרים בשובל הגופות שמשתרך מאחורי כל הדתות הוותיקות יותר.

48031-848x475

אותו אלכס גיבני ביים גם את "מר דינמיט: נסיקתו של ג'יימס בראון", חלק מתוכנית המוזיקה העשירה של הפסטיבל שחלקה יוקרן בחינם בנמל תל אביב. לא הכרתי את הביוגרפיה של בראון והמוזיקה שלו רחוקה מלהיות כוס התה שלי, אבל האיש שחושף גיבני – לוחם חברתי מצד אחד, איש נטול חברים על סף הפרנויה מצד שני – כל כך מסקרן שלא צריך לדעת לזמזם את Living in America בשביל לרוץ איתו.

55651-848x475

היפ־הופ הוא לגמרי כוס התה שלי, אז הסתערתי על Fresh Dressed, סרטו של סשה ג'נקינס על ההיסטוריה של אופנת ההיפ־הופ. ג'נקינס עושה סדר ושכל בהיזון החוזר שבין המוזיקה, הבגדים, הרחוב והתרבות הפופולרית (הידעתם? אחת ההשפעות הגדולות על הלוק של הראפר השחור היה "אדם בעקבות גורלו", סרט לבן כמו סטייק אצל נלו), והופעות האורח – אני התהפנטתי בעיקר מקניה ווסט ופארל ויליאמס – מצדיקות את הצפייה לבדן.

49811-848x475

תוכנית היסטוריה רשמית אין בדוקאביב, אבל שניים מהסרטים הכי מרתקים הם לגמרי שיעורי היסטוריה. הראשון והנגיש מביניהם הוא "1989" הדני (בימוי: אנדרס אוסטגארד וארז'בט ראץ'), סרט שהגיבור והקריין שלו הוא מיקלוש נמט, ראש ממשלת הונגריה בעת נפילת הגוש הקומוניסטי. נמט פירק את החומה שחצצה בין הונגריה לאוסטריה ובכך הפיק את הפיילוט של נפילת חומת ברלין, אבל זה אפילו לא הדבר החמישי הכי מעניין באיש הזה ובזמנים ההם. יצוין כי "1989" מפליא להמחיש באיזו קלות יכול להסתיים קונפליקט שנראה נצחי, איך האיום הקיומי של היום הוא הבדיחה של מחר, כך שאין לו שום נגיעה לחיינו כאן ועכשיו.

58131-848x475

הסרט ההיסטורי השני שתפס אותי עוקב אחר התהליך שהפך חבורה של אינטלקטואלים ואמנים לכנופיית באדר־מיינהוף, תנועת הטרור הסוציאליסטית/ אנרכיסטית שהבהילה את מערב גרמניה בשנות ה־70. לא היה לי מושג שהבאדר־מיינהופים ניסו להוביל מהפכה באמצעות סרטים ניסיוניים ורק אז כיתתו מצלמותיהם לרובים, וזה רק אחד הגילויים המרתקים בסרטו של ז'אן־גבריאל פריו. עכשיו, מילה של אזהרה: "נוער גרמני" – לתחושתי במודע ובמכוון – הוא מבולבל, תזזיתי ואול אובר דה פלייס כמו הגיבורים שלו. מאתגר, אבל בהחלט מתגמל.

47491-848x475

גם למלחמות של ימינו, בדגש על הפעילות האמריקאית בפקיסטן, יש נציג מצוין בדוקאביב: "מזל"ט" (במקור המדויק יותר Drone, כלומר מל"ט) מסכם בפחות מ־80 דקות את הטכנולוגיה, המתודולוגיה והפסיכולוגיה של ההרג־מרחוק. מה שמעיף את המוח בגלריית המרואיינים של הבמאית טוניה הסן סקיי הוא הפוסט־טראומה: יש כאן מפעילי מל"ט שסובלים מכל הספקטרום של הלם קרב למרות שמעולם לא ראו את הלבן או את העיניים. אמריקאים מפונקים? כן, זאת דרך אחת להסתכל על זה. אחרת תהיה לומר שלהרוג זה חרא לנפש.

49921-848x475

טוב, קצת אסקפיזם עכשיו: מה יקרה כשינחתו כאן חייזרים? כלומר, פרקטית – מי, אם בכלל, מתכונן לאירוע הדיפלומטי הספציפי הזה? מייקל מאדסן (כן כן, חותך האוזניים בכבודו ובעצמו) ביים דוקו משונה שמנסה לענות על השאלה הזאת, ואני אומר משונה כי הוא פחות מוצא תשובות ויותר מציג מונטאז'ים של כדור הארץ נכון להיום, בעיקר כפי שהוא עשוי להיראות דרך השמשה הקדמית של חללית שהחליטה לנחות כאן. והמונטאז'ים האלה הם־הם הסיבה לצפות ב"הביקור" על מסך גדול, מפני שעבודת הסופר סלואו מושן של הצלם הייקי פארם היא פשוט מטמטמת. אז כן, סרט קצת ביזארי, אבל שומר המסך הכי יפה שראיתי החודש.

58061-848x475

ומהעתיד המשוער אל העבר הוודאי: "הילד נשאר בתמונה", סרט שלאחרונה מלאו לו 13, הוא משהו שחובבי הקולנוע האמריקאי צריכים לעוט עליו. אנחנו מדברים כאן על הביוגרפיה המשוגעת של המפיק רוברט אוונס ("הסנדק", "צ'יינה טאון"), שסרטיו היו מועמדים ל־144 אוסקרים ויש לו לפחות כמספר הזה סיפורים מטורללים על הוליווד. הבמאים הם נאנט בורסטין וברט מורגן, והכוכב החד־משמעי הוא אוונס עצמו, שמספר את הצ'יזבטים שלו בקולו. לא סתם נבחר הסרט הזה לאחד מ"50 הדוקואים לראות לפני שמתים" (ר' במסגרת את המחווה שלנו לפרויקט ההוא), וזה פשוט משמח שאפשר לצפות בו על מסך גדול בישראל.

56471-848x475

אם כבר הגענו ארצה, עשו לעצמכם טובה: "להציל את דוד יעקב". הבמאי סיון שטיבי, בן למשפחה של מעשנים כרוניים, תיעד את הניסיון מעורר הרחמים שלו ושל דודו – הבנתם לבד שקוראים לו יעקב, כן? – להיפרד מהניקוטין. בהתחלה זה נורא מצחיק, והאמת היא שגם בהמשך, אבל איפשהו באמצע זה נהיה גם נוגע ללב ומעורר מחשבה.

wolfpack-848x475

כאמור, לסוף שמרתי את הטוב ביותר: "מאורת הזאבים". הוא עד כדי כך טוב שמדגדגת לי קלישאת ה"אם תראו השנה רק יצירה דוקומנטרית אחת", אבל אם אכן תראו השנה רק יצירה דוקומנטרית אחת, מוטב שהיא תהיה "הג'ינקס". לא מפני שהיא טובה יותר (או פחות) מהסרט שאני לא מצליח לעכל כבר שבוע שלם, אלא מפני שהסדרה הזאת היא המקרה הנדיר שבו כולם מדברים על משהו שבאמת שווה לדבר עליו.

טוב, אבל אנחנו באנו לדבר על זאבים. במקור זה The Wolfpack, זוכה פרס השופטים בפסטיבל סאנדנס, ובסצנה הראשונה תראו כמה ילדים — במנעד גילים רחב ובבירור בני משפחה אחת — משחזרים בדייקנות רבה וברצינות מטרידה את "כלבי אשמורת". אם אתם יודעים מה טוב, תסתפקו במידע הזה. אם אתם טיפוסים אנאליים שחייבים לדעת דברים, אתם יכולים להישאר איתי אחרי שאלחץ Enter. זה לא יהרוס לכם את הסרט, אבל זה יעמעם קצת את עוצמת המכה בבטן, אז לשיקולכם.

החבר'ה מהסצנה הראשונה הם בני משפחת אנגולו, שישה בנים ובת שאביהם גזר עליהם ניתוק מהעולם במשך 15 שנה. עשור וחצי של מעצר בית, אחד מילולית בתחת של השני, מפני שהאבא הפרנואיד שלהם חושש מהאיומים שברחובות ניו יורק (אם הייתם שואלים אותו) או מפני שהוא לא אוהב לעבוד והכסף שמקבלת אשתו תמורת חינוך הילדים בבית זה גם פרנסה (אם תשאלו אותם) או מפני שהאימא דפוקה מדי בשביל לעצור את זה (אם תשאלו אותה. או אותי).

גם הסיפור שמאחורי הסרט הוא לא בדיוק שגרתי: הבמאית קריסטל מוסל פגשה במקרה את הבנים אנגולו באחת מהגיחות הזהירות שלהם החוצה — מצטער, זה לא המקום להסביר מה נשתנה מאז ימי הכליאה — וככה נולד סרט ביכורים שהורג אותי, פשוט הורג אותי כבר שבעה ימים ולילות.

ראיתי לא מעט סרטים תיעודיים שלא נתנו מנוח לאבא החד־ילדי שאני — דוגמה שלעולם לא תצא לי מהראש היא "זכארי היקר" — אבל "מאורת הזאבים" נמצא לגמרי מחוץ לעקומה. התגובה הצפויה מסרט כזה היא הרצון המיידי לצרוח "למה?" עד שהשמיים ייפתחו, אבל כאן זה קורה לא פעם אחת, ולא שתיים, אלא לפחות שלוש. לא נכון לומר יותר מזה, אבל אני מזהיר מראש: אין פה קתרזיס. יש מלא חטא והמון עונש, אבל להגיד לכם שהוא מתפזר שווה בשווה על מי שמגיע לו? שיצאתי מהסרט הזה עם פחות מועקה מכפי שהתיישבה לי על מפתח הלב לקראת סוף השליש הראשון? איפה.

שלא תטעו: הרבה חמלה יש בסרט של מוסל. סצנת בישול הספגטי לבדה היא שיעור כל כך מאלף באנושיות, בשיתוף פעולה ובאחוות אחים, שאי אפשר פשוט לפטור את "מאורת הזאבים" ב"מדכא" או "מבאס". אז במה כן? כנראה שהייתי הולך על "מעורר מחשבה", בטח על "מרגש", והייתי שם אצבע על הפער העצום בין מה שאתה חושב על בני משפחת אנגולו — כל אחד מהם — אחרי 20 דקות ואז בתום ה־84. באופן טבעי הייתי מוסיף "חובה לאנשים שאוהבים סרטים", כי אהבת הסרטים של בני אנגולו (או התלות הפסיכולוגית שלהם בקולנוע, זה עניין של השקפה) היא שיר, אשכרה שיר למדיום הזה שאני כותב עליו.

אלא שלפני כל הסופרלטיבים האלה הייתי אומר "עצוב". לא יודע אם זה נאמן במאה אחוז לטון של הסרט, אבל זה מה שאני כבר שבוע. נורא עצוב.

פורסם בפנאי פלוס (7.5.15), למעט הביקורת על "מאורת הזאבים", שפורסמה בגיליון מאי של בלייזר

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s