5 סרטים שלא מדברים עליהם מספיק

"אין, רואים שאלכס טיוס משחק בלי חשק"

"אין, רואים שאלכס טיוס משחק בלי חשק"

1) לא סרט על אירים טובים: 71'. מיליון סרטים נעשו על הימים הרעים של צפון אירלנד, ובכולם ממלאים האנגלים אחד משני תפקידים: או הרעים או הסטטיסטים. הבמאי יאן דמאנג', בסרטו הראשון באורך מלא, הולך בהפוכה ומעמיד במרכז חייל אנגלי שננטש בשכונה הכי מסוכנת בבלפסט.

"71'", על שם שנת ההתרחשות, מזכיר מאוד את "רוק בקסבה" הישראלי: כמו שגיבורנו (ג'ק אוקונל) רואה את זה, מאחורי קווי האויב יש רק פרוטסטנטים טובים וקתולים רעים. אבל כבר אחרי כמה שעות בשטח הוא מתחיל להבחין ב — שיט, לא מאמין שאני משתמש בצירוף הזה — גוונים של אפור.

אם ראיתם את "לא נשבר", בטח יהיה לכם קצת מצחיק בהתחלה לראות את אוקונל עובר איזה שלושה מדורי גיהינום אחרי השבעה שהוא עבר שם. כשתתגברו על זה תמצאו פה סרט מצוין.

2) לא סרט פאונד פוטג': Digging Up the Marrow. יודעים מי זה אדם גרין? כי בחמש הדקות הראשונות של Digging Up the Marrow סביר להניח שתתהו אם הוא אמיתי. אז כן, הוא כן: מדובר בבמאי/ מפיק/ תסריטאי של (בין השאר) פרנצ'ייז האימה Hatchet. ונשאלת השאלה, מה אם איש אמיתי בא לבמאי סרטי אימה אמיתי ואומר לו שמע, יש בעולם הזה מפלצות אמיתיות?

את האיש האמיתי מגלם ריי ווייז — זוכרים, אבא של לורה פאלמר ב"טווין פיקס"? — וזה עושה הרבה שכל שהוא השחקן המוכר היחיד בקאסט, כי גרין לא מנסה לרגע לעבוד עלינו. זה סרט What if קלאסי, לא משהו שמנסה לגרום לך לחשוב "רגע רגע, אולי זה אמיתי". בהתאמה, זה גם לא הז'אנר הכה מאוס של הפאונד פוטג' — אתם יודעים, חומרים שצולמו ונמצאו והנה הם, לא ערוכים — אלא הז'אנר המעט פחות מאוס של המוקומנטרי.

אני אוהב סרטים שמדלגים בנונשלנטיות בין האמיתי לדמיוני, ואת זה עושה פה גרין בכישרון גדול. למרות נפילת מתח מסוימת בשליש האחרון, מדובר בגישה שונה ורעננה לכמה מהקלישאות הכי עייפות של האימה.

3) לא סרט אימה: Spring. כמה אחר הסרט הזה מכל דבר, ובכן, אחר? עד כדי כך שהקטלוג הז'אנרי שלו ב־IMDB — אימה/ רומנטיקה/ מדע בדיוני — קשור למציאות כמדגם בחירות. נכון שיש כאן אלמנטים מסוימים של אימה ונגיעונת של מדע בדיוני, אבל זה הרבה יותר קרוב לפנטזיה/ קומדיה רומנטית. ובעצם גם לא, כי כבר אמרתי: הסרט הזה פשוט אחר.

אנחנו מתחילים עם בחור צעיר בשם אֶוון (לו טיילור פוצ'י) שסועד את אימו על ערש דווי. כשהיא הולכת לעולמה, הוא הולך לנקות את הראש עם חבר/ סטלן־על ומסתבך בקטטה חמורה מספיק בשביל לערב את המשטרה. ואז הוא נזכר שיש לו דרכון בתוקף, וכמעט רנדומלית תופס טיסה לאיטליה עד יעבור זעם.

באיטליה מסתפח אוון לשני דפקטים שיותר גוררים אותו מאשר חוברים אליו, ופתאום בעיר אפוליה הוא רואה אותה: בחורה מקומית, סקסית ומסתורית (נדיה הילקר) שבבת אחת הופכת למרכז הכובד של הסרט.

שום דבר ב־Spring לא מתנהג כמו סרט נורמלי, ואנחנו מבינים מיד שגם הגברת הזאת לא לגמרי נורמלית. אני משאיר לכם לגלות מה היא כן, ומשאיר אתכם עם הבטחה: תנו לבמאים־כותבים ג'סטין בנסון וארון מורהד 109 דקות, והם ייתנו לכם בתמורה את אחת הפרשנויות הכי מגניבות שראיתם לסיפור אהבה. לפני שנתיים עפתי על Resolution של השניים האלה; עכשיו זה כבר פעמיים שהם הפליאו לעשות סרט שמתחיל בנקודה א' רק כדי לעבור דרך מ' לפני שהוא מסתיים ב־ד'.

4) לא סרט מדע בדיוני: In Your Eyes. טוב, IMDB, כאן כבר סתם לכלכתם. מאיפה הבאתם Romance/ Sci-Fi? איפה המדע הבדיוני פה? בחור (מייקל סטהל־דייויד) ובחורה (זואי קאזאן) מגלים שהם חווים, מרגישים, שומעים ורואים את העולם זה דרך ראשה של זו. אם זה היה מד"ב, זה היה מוסבר באיזה ממבו־ג'מבו; אבל זאת פנטזיה, אז זה לא, ואני מצפה לבדק בית רציני שם בימד"ב.

עכשיו עזבו שטויות ותקשיבו רגע: אם הבימוי (ברין היל) חסר מעוף, הצילום בינוני ברגעים היותר טובים שלו, העריכה גנרית, שחקני המשנה דהויים ואפילו המוזיקה לא משהו, ו־In Your Eyes הוא עדיין אחד הסרטים הכי מקסימים שראיתי מאז פרוץ השנה, מה זה אומר? שסיפור טוב מפצה על הכל, זה מה. ואת הסרט הזה כתב ג'וס ווידון, ככה שהיקום נשאר לגמרי הגיוני.

עם "הנוקמים" אחד מאחוריו ועוד אחד בדלת, ווידון נמצא היום בפוזיציה דומה לזאת שסטיבן ספילברג היה בה באמצע שנות ה־80: אם הוא יבנה את זה, הם יבואו ויתנו לו אור ירוק. אבל הוא חייב להקפיד בבחירת הבמאים בפרויקטים שאין לו זמן או רצון לביים בעצמו. ב"בקתת הפחד" הוא פגע בול עם דרו גודאר נטול הניסיון הקודם בבימוי; הפעם, בגלל הידיים הלא מנוסות של ברין — בחור שיש מאחוריו רק סרט אחד, שלא ראיתי, בשם Ball Don't Lie — קיבלנו סרט מקסים איפה שהיה פוטנציאל לסרט גדול. אני יודע, קצת חזירי מצידי, אבל בכל זאת.

אתם צריכים לדעת כמה שפחות על In Your Eyes, אז פשוט תראו אותו וזהו, אבל רק שתי מילים אחרונות: זואי קאזאן. ממש הרגע ראינו אותה יוצאת נהדר מ"אולי בכל זאת" העקום, עוד לא התאוששתי ממנה ב"רובי ספארקס", ועכשיו הדבר הזה. אקח את הסיכון שבלהישמע כמו סיטקום של אנגלים, ואכריז שהיא פשוט נהדרת.

5) לא סרט סבא נאצי: Copenhagen. זה קורה לי לפחות פעם בשנה, וכשזה יפסיק לקרות לי אני אפסיק לכתוב על סרטים: בהתחלה עוברים עליי כמה שבועות של דופק אפס. מה שאני לא רואה, זה לא זה. ככה עובר סרט ועוד סרט ועוד סרט, ופתאום אני עובד בזה במקום ליהנות מזה ומתחיל לחשוב שזהו, שרפתי את הפיוז של הקולנוע. ואז זה מגיע: הסרט ההוא שלא ראיתי בא, מחזיר לי בבת אחת את האמון במדיום הזה.

לפני קצת יותר מחודש, אחרי שבועות ארוכים של מפחי נפש ("אל תוך היער"), אכזבות מרות ("מידות רעות") ופיהוקים עזים ("סלמה"), זה קרה לי עם "קופנהגן". יצירת ביכורים של במאי צעיר בשם מייק ראסו, סרט קנדי־אמריקאי שמתרחש ברובו בדנמרק ומדבר ברובו אנגלית. קשה לי להסביר למה, אבל כבר מהפוסטר הייתה לי הרגשה שנפלתי טוב. וקשה לי להסביר איך בלי לעשות ספוילרים, אבל זה לא רק שלא ראיתי את הסרט הזה בא: זה שלא ראיתי אף אחת מהתפניות שלו באות.

אנחנו מתחילים עם וויליאם (גת'ין אנתוני, והוא מוכר לכם בגלל "משחקי הכס"), שנמצא בברלין עם החבר שלו ג'רמי (סבסטיאן ארמסטו) ולדאבונו גם עם החברה של ג'רמי, ג'ניפר (אוליביה גרנט). רבע שעה בתוך הסרט, וכל מה שאנחנו יודעים זה שהוויליאם הזה הוא חתיכת דמות בלתי נסבלת. מין דושבג למתחילים עם גישה מסריחה כלפי הכל וכולם, טיפוס שמתלונן רק כשהוא לא מקטר ועושה פרצופים רק כשהוא לא זועף. ולא אכפת לי להגיד לכם שהרבה בגללו, אחרי 17 דקות על השעון שקלתי ברצינות ללחוץ Stop רבתי.

העניין הוא שיש לי כלל ברזל לגבי סרטים נידחים שאני רואה בבית כדי להמליץ לכם על סרטים נידחים לראות בבית: 20 דקות חסד. מניסיוני, זה בדיוק קו הגבול שבו יצירות אניגמטיות מתחילות להסתדר והתחלות מעצבנות מתחילות לעשות שכל (או שלא, ואז באמת אין יותר סיבה לא לעשות את מה שהבת שלי קוראת לו "ללחוץ על הריבוע"). ומה אתם יודעים — 20 דקות בתוך "קופנהגן" משתלטת עליו השחקנית הדנית פרדריקה דאהל הנסן (בתמונה למעלה), וכמו שהיא מתחילה את ההופעה שומטת הלסת שלה כצעירה בשם אֶפי, ככה הכל נופל למקום ונבנית לנו מול העיניים דרמה נהדרת, דחוסה בזמן התרחשות (קצת יותר מ־24 שעות) וחסכונית בזמן מסך (98 דקות).

הגדולה של "קופנהגן" היא חד משמעית בקטנותה: יש כאן בחור אחד שחושף את העבר הנאצי של סבו, אבל זאת לא הנקודה מבחינתו של ראסו אלא דרמה משפחתית מינורית שצמחה לצד זה; יש פה גם בגיר שמתאהב בילדה בת 14, אבל ראסו שוב עוזב את האישיו הנפיץ לטובת אמירה מעניינת בהרבה על אהבה; אפילו האפשרות שוויליאם חומד את אשת רעהו זניחה מול שאלות הרבה פחות סנסציוניות על חברות.

"קופנהגן" אינו יצירת מופת, אבל יש בו משהו כל כך רענן — בכתיבה הממזרית של ראסו, בהופעה של הנסן, ביכולת של אנתוני לגלם גבר דוחה ולאט־לאט לגרום לנו לסמפט אותו בגלל הנסיבות שהפכו אותו לכזה —  שאני שוב מאמין בסרטים. ליתר דיוק, ולמען הסר אובר־דרמה, שוב מאמין ביכולת שלהם לבוא משומקום ולתפוס אותי איפה שזה באמת משנה: בגרון ומטר למטה מזה.

*על ארבעה מחמשת הסרטים האלה כתבתי בגיליונות מרץ ואפריל של בלייזר. ההמלצה על In Your Eyes היא על תקן מצורף חינם לגולשינו

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s