למה אסור לתת לשחקן לעשות עבודה של כוכב

"נו, אז אחותי תביא יין ואת תעשי את הגפילטע"

"נו, אז אחותי תביא יין ואת תעשי את הגפילטע"

דמיינו את "פני צלקת" בלי האטרף של אל פצ'ינו. את "הסנדק 2" בלי העוצמה השקטה של רוברט דה נירו הצעיר. את הפיילוט של "הסופרנוס" בלי האלימות המרוסנת־בקושי של ג'יימס גנדולפיני. עכשו שימו במקומם שחקנים אחרים – לא פחות טובים, מיינד יו, רק פחות כריזמטיים. פחות נוכחים. זה מה שעשה ג'יי.סי צ'נדור כשליהק לתפקיד הראשי של "שנה קשוחה מאוד" את אוסקר אייזק, ובאבחה אחת תקע לעצמו את כל הסרט על ניוטרל.

זה דווקא מתחיל פול גז: אייזק הוא אָבֶּל מוראלס, מהגר שאפתן שבנה בעשר אצבעות עסק של נפט להסקה, ועכשיו מתמודד עם גל תקיפות של נהגי המשאיות שמובילים את הסחורה שלו. זה קורה ב־1981, שנה שנחשבת עד היום לאחת האלימות ביותר בהיסטוריה של ניו יורק, ובדיוק כשמוראלס מנסה להתרחב ולרכוש חתיכת נדל"ן שתקפיץ אותו לליגה של הגדולים. אשתו אנה (ג'סיקה צ'סטיין) דוחפת לכיוון של עין תחת עין – והיא בת של גנגסטר, אז היא יודעת כמה דברים על עיניים – אבל בעלה מאמין שבעיות של ביזנס אפשר לפתור בביזנס.

המוראלסים הם הסיפור פה, אבל סביבם יש אנסמבל דומיננטי. אליס גייבל מגלם נהג משאית צעיר, אחד הנפגעים הראשונים בצי של החברה ודמות שתשפיע על מלוא 125 הדקות; אלברט ברוקס, אחד הכישרונות הכי מבוזבזים בקולנוע האמריקאי, הוא עורך הדין של מוראלס; דייויד אוילואו יורד מהפאתוס של מרטין לותר קינג ב"סלמה" לתפקיד הארצי של עוזר התובע הכללי שבודק את העסקים של המוראלסים; וג'רי אדלר, שמהדהד חזק את הדמות שלו מ"הסופרנוס" (זוכרים, המלווה בריבית היהודי האש רבקין?) הוא יוסף, החרדי שנמצא בצד השני של עסקת הנדל"ן המדוברת. זה קאסט מעולה, וככזה הוא רק מדגיש עוד יותר את החלטת הנפל של הבחירה באייזק.

כשהאחים כהן ליהקו את אייזק לתפקיד לואין דייויס – נו, ב"בתוך לואין דייויס" – הם היטיבו לזהות את מה שיש לו להציע: הרבה כישרון ואפס כריזמה. זה שירת נהדר את הדמות ההיא של זמר הפולק שאיכשהו אתה פשוט יודע שלא קורץ מחומר של כוכבים. בדיוק בהיבט הזה, אבל מוראלס הוא ההפך הגמור מלואין דייויס: המוזיקאי היה פלגמט, ואיש הנפט הוא מנהיג. ההוא היה לוזר נצחי, וזה ווינר מלידה. אלא שבגופו של אייזק אין עצם סוחפת או גיד מנצח, ואבל מוראלס שלו פשוט לא מעניין.

צ'נדור הוא במאי וכותב של ניואנסים, לא של פטיש חמש. "התמוטטות" שלו סיפר את נפילת "ליהמן ברדרס" דרך חקר הדמויות המעורבות, והפך סיפור גדול מהחיים לנגיש ואנושי; ב"הכל אבוד" הנפלא הוא הצליח לרתק ללא מילים ובעצם ללא שחקנים זולת רוברט רדפורד והים. כמעט כל כותב אחר שאני יכול להעלות בדעתי היה מכוון את "שנה קשוחה מאוד" לרגע שבו השקט ושיקול הדעת של מוראלס יתרסקו לתוך השתוללות אלימה, אבל צ'נדור חכם מכדי ללכת על הפיתרון הקל הזה, והוא מעדיף להשאיר אותנו תוהים אם זה יבוא. אלא שההופעה של אייזק מייצרת דופק אפס, וכשאתה לא מאמין שהנה־הנה הוא מתפוצץ, מתח הוא פשוט לא אופציה.

ברגע קצרצר – רגע שמופיע בטריילר כאן למעלה באופן די בלתי נסלח, לא כי יש בו משום ספוילר אלא כי הוא פשוט הכי טוב בסרט – ג'סיקה צ'סטיין מפליאה להדגים נוכחות קולנועית מהי. "זה", היא אומרת כשהאצבע המורה שלה מורה לסירוגין על עצמה ועל עוזר התובע המחוזי, שהרגע בא אליה בחליפה של האיומים, "היה מאוד דיסריספקטפול". אני לא מתכוון לתרגם את המילה הזאת, כי אי אפשר, ואני גם לא מתכוון להתנצל על הדימוי הצולע הבא: באצבע אחת של ג'סיקה צ'סטיין יש יותר כריזמה מאשר בכל הגוף של אוסקר אייזק. לכן קיבלנו סרט שנראה כמו פרק לא טוב של "הסופרנוס": ראוי לצפייה, אבל זה הכל.

בונוס: 5 סרטים גזעיים על ניו יורק של שנות ה־80

"אני חייב לרוץ, תכף נגמרת לי הקריירה"

"אני חייב לרוץ, תכף נגמרת לי הקריירה"

1) גלוריה, 1980. ג'ון קאסאווטס הגדול מביים את אשתו ושותפו ג'ינה רולנדס בהפך הגמור מהשת"פ הכי מפורסם שלהם, "אישה תחת השפעה": משפחתו של ילד נרצחת, והשכנה שלו הופכת בעל כורחה לשומרת הראש שלו. עכשיו היא והוא נמלטים מהגנגסטרים, ואנחנו זוכים להצצה אל הרחובות הכי גרועים של התפוח הגדול בתקופה הכי רקובה שלו.

2) נסיך העיר, 1981. סידני לומט חוזר כאן לחומרים שעשו את הקלאסיקה שלו "סרפיקו": שוב יש לנו עסק עם השוטר הלא־מושחת היחיד בעיר, הפעם טריט וויליאמס במשבצת של אל פצ'ינו. לאורך 167 דקות, בסגנון המחוספס ממילא של לומט, נחשפת כאן ניו יורק שאי אפשר לסמוך בה על אף אחד – שוטר או פושע.

3) ארתור, 1981. אותה שנת יצור, הצד השני של הפסים. דדלי מור הוא מולטי־מיליונר שיכור וטוב לב שמתאהב בבחורה (לייזה מינלי) מהעשירון האשפתון; זאת ניו יורק אחרת, נוצצת עד גועל נפש, וזה גם השיר ההוא שבו תוהה כריסטופר קרוס מה יקרה אם תיתפס בינה לבין הירח. סטיב גורדון ביים גילטי פלז'ר, אבל וואחד פלז'ר.

4) משנה מקום משנה מזל, 1983. ואלה כבר שני צידי הפסים בכרטיס אחד. ג'ון לנדיס ביים את אחת הקומדיות הגדולות בכל הזמנים, בילט־אין עם ניו יורק של הכי עשירים (דן איקרויד עם כפית זהב בפה) והכי עניים (אדי מרפי בלי). ותהרגו אותי למה, אבל עד היום רודף אותי הציטוט הכי פחות סביר מהסרט הזה: "אלא אם, דו"ח היבולים…". ברצינות, תהרגו אותי.

5) שיגעון של לילה, 1985. היציאה הכי מטורללת בקריירה של מרטין סקורסזה. גריפין דאן (בתמונה למעלה) ורוזאנה ארקט מככבים בסרט שכולו דייט אחד ולילה אחד בסוהו; זאת ניו יורק סוריאליסטית, פנטסטית, וככזאת היא תמונה בלתי נשכחת של העיר שלא ישנה ברגעים האחרונים של התקופה האלימה שלה. פייר, יותר טוב מכל סקורסזה בעשר השנים האחרונות.

פורסם בפנאי פלוס, 26.3.15

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s