קרוקודיל דנדי בלונדון

"העיקר שאימא עשתה לייק לדף של 'לא לתת'"

"העיקר שאימא עשתה לייק לדף של 'לא לתת'"

"נהניתי, אבל אני לא חושבת שזה היה סרט כל כך טוב", אמרה רונה בשלב הגלידה שאחרי, ועכשיו כשאני חושב על זה, בת התשע שלי בחרה בדיוק במילים הנכונות. "הדב פדינגטון" הוא בידור טוב, אבל לא סרט כל כך טוב.

הוא מתחיל נפלא, זה כן. ראשית אנחנו למדים שפדינגטון הוא יתום שגדל אצל דודיו, דובים מתורבתים ואינטליגנטיים שבנו לעצמם בית בג'ונגלים של פרו. שם נתקל בהם מגלה ארצות שמלמד אותם אנגלית ואיך להכין מרמלדה, ושותל בראשם את המחשבה על ביקור בלונדון. לאחר שרעידת אדמה מחסלת את הבית ואת הדוד, הדודה דוחקת בפדינגטון – שעדיין לא נקרא פדינגטון – לצאת למסע אל העיר המובטחת. אז הוא יוצא לדרך, ואחרי קשיים מסוימים מוצא משפחה לונדונית שמעניקה לו שם וקורת גג זמנית, והסרט נכנס רשמית לקומפורט־זון שלו.

במיטבו, ואנחנו מדברים פה על מיטב שאורכו יותר משליש סרט, "פדינגטון" הוא "קרוקודיל דנדי". ההסתגלות של הדב לחברת בני אדם, וספציפית לחברה האנגלית, היא אפיזודה נפלאה ברמה הקולנועית וכבירה ברמה הציחקונית. צפינו בגרסה האנגלית, והנוכחים באולם – מפלוס־מינוס הגיל של רונה ועד פלוס־מינוס הגיל שלי – צחקו בקול רם ובניכוי מוחלט של פער דורות. וזה לא רק הבדיחות: גם הקאסט (אבא יו בונוויל, אימא סאלי הוקינס, בת מדלין האריס, בן סמואל גוסלין וסוכנת בית ג'ולי וולטרס) במיטבו כשמשפחת בראון צריכה ללמוד איך לאכול את הגבר האוסטרלי הזה. סליחה, את הדב הפרואני הזה.

כמה זמן ניתן להחזיק סרט בטמפרטורה הזאת? לא הרבה לפי דעתו של הבמאי־כותב פול קינג, שחולק את הקרדיט על התסריט עם שני כותבים נוספים מלבד מייקל בונד, מחבר הספר "פדינגטון". וקינג צודק – בניגוד לספר, שמסתפק בקשיי ההסתגלות של פדינגטון ובנזקים שהיא מייצרת, סרט צריך יותר בשר מזה – אלא שהפתרון שלו הוא הזול והמאוס מכולם. הדמויות המרכזיות לא מייצרות מספיק קונפליקט? תמציא באד גאי.

או ליתר דיוק באד גירל, ניקול קידמן בתפקיד מפחלצת ששמה עין על הדב המדבר שצץ פתאום בלונדון. מאוחר יותר נגלה שיש לה גם סיבות אחרות להתעניין בפדינגטון, אבל זה כבר לא ישנה את העובדה שהכניסה של הדמות הזאת לתמונה מנחיתה את הסרט מהסטרטוספרה של המקסים אל הקרקע של הנדוש. תרשו לי ללכת רגע למונחים אתניים, כי הם הכי טובים שיש לי כדי להסביר את עוצמת הנפילה: אין אנגלי יותר מהומור של מבוכה, והשליש הראשון של הסרט הזה הוא קומדיה אנגלית נפלאה. אבל גם אין אמריקאי יותר ממלחמת טוב ברע, והשליש האחרון של "הדב פדינגטון" הוא אקשן אמריקאי מבאס.

עכשיו אני בטח נשמע כמו אחד שנוהג להשתמש בביטוי "אמריקקי", אבל צ'מעו: לא רק שאני חולה על הקולנוע האמריקאי, אלא שלמען הטריק הבא שלי אזדקק לאחד הסרטים הכי כל־אמריקאיים שנעשו אי פעם. "אי.טי" של סטיבן ספילברג, סרט הילדים הטוב ביותר בכל הזמנים לרבות אלה שעוד לא היו, הוא אות ומופת לכך שניתן ליצור דרמה – ואקשן, ואפילו מרדפים – בלי להידרדר לדמות של בד גאי.

יש הרבה דמיון בין הסתגלות של חייזר לחיים בפרברי לוס אנג'לס והסתגלות של דב למרכז לונדון, אבל קינג לא השכיל ללמוד את השיעור הכי חשוב שלימדה אותנו תסריטאית "אי.טי" מליסה מתיסון: אי־ההבנה ההדדית בין החברה האנושית לאורח לא־אנושי היא די והותר לסרט שלם. "מפתחות", פיטר קויוטה ב"אי.טי", חיכה כל חייו לפגוש חייזר; זה שהוא כמעט הורג את הראשון שלו, זה רק כי הוא לא מבין אותו. קינג הלך על רוע כמניע, שזה תמיד מבאס, ועוד ליהק את קידמן לתפקיד שהולם אותה אפילו פחות מכל הניתוחים האלה. התוצאה היא סרט שמתחיל פגז, נמשך ככה־ככה ומסתיים בקול ענות חלושס.

פורסם בפנאי פלוס, 26.3.15

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s