מותר לעשות סרטים על סקס עם ילדים

 

"אוף, בלילה זה עוד נראה כמו תיקו"

"אוף, בלילה זה עוד נראה כמו תיקו"

מעורפל? דו־משמעי? שנוי במחלוקת? ככל שאני חושב על זה יותר, ואני חושב על זה המון מאז שצפיתי ב"פרינסס", אין ביטוי הולם בעברית למיניות כפי שהיא מוצגת בסרטה של טלי שלום עזר. אבל יש ביטוי באנגלית שכל הנ"לים מופיעים במילונים כתרגומים אפשריים שלו: Ambiguous. ואני מעריץ, פשוט מעריץ את האומץ ואת החוכמה של שלום־עזר לעשות סרט עם אלף ואחת תשוקות וסטיות — לרבות אוטו־ארוטיקה, פדופיליה ולפחות גירסה מסוימת של גילוי עריות — שזה שם־תואר הולם למיניות שלו. סרט שלא שופט את הגיבורים שלו, שלא משרטט קו כדי להכריז שמעברו השני יש איזה טאבו. כלומר, בחיים יש מספיק טאבואים. מי אמר שבסרטים צריכים להיות?

אדר (שירה האס) היא ילדה בת 12 שחיה עם אימה (קרן מור) ועם בן זוגה מיכאל (אורי פפר). הגבר הזה, אנחנו מבינים מוקדם מאוד, מבקש את קרבתה של בתו המאומצת פחות בסגנון של אב חלופי ויותר בסגנון של וודי אלן. הוא גם פונה אל אדר בלשון זכר, תמיד זכר, כי כבר אמרתי: Ambiguous.

"פרינסס" משתכלל מיצירה מבטיחה ליצירה מקיימת ברגע אחד, מובהק ונהדר: היכרות מקרית של אדר עם נער בשם אלן שדומה לה ברמת ההופרדו בלידתם (אדר זהר הנץ, ואני כל כך אוהב לחשוב ששמו הפרטי הוא חלק מהסיבה לליהוק שלו שאני לא מרים טלפון לשאול כדי לא לקלקל לעצמי עם האמת). זה רגע נהדר כי הוא נועל את המשוואה בהמון נעלמים שמציבה כאן שלום עזר, לוחש לנו ככה בסוד שזה לא סרט על פדופיליה או לצורך העניין על התבגרות של ילדה: זה סרט על אינסוף הריגושים, האפשרויות, הפיתולים והסכנות של המיניות האנושית.

כדי לתת לכם מושג על המרחקים ששלום עזר מוכנה ללכת אליהם, דמיינו בן ובת דומים כל כך פיזית — וקרובים כל כך מבחינת ההתפתחות המינית — שמדי פעם לוקח רגע להבין של מי הכתפיים החשופות האלה, של אדר או של אלן. לחלופין, דמיינו רגע שבו הצופה אנוס לשאול את עצמו — ממש בעל כורחו — אם באמת יש כאן גבר שמנסה לפתות ילדה בת 12, או בכלל ילדה בת 12 שמנסה לגנוב את בן הזוג של אימא.

אני יודע, הקטע האחרון נשמע כמו מקרה קלאסי של האשמת הקורבן. אבל שוב: זה סרט. וכמו כל טאבו אחר, גם לשאלת האשם התורם של הקורבן הוא לא חייב להתייחס כטאבו. למעשה, "פרינסס" היה חוטא לכל המישן־סטייטמנט שלו אם היו מוצבים לנו כאן גבולות — לא רק במובן של מראה עיניים, אלא גם ובעיקר במובן של מה אנחנו חושבים על מה שרואות העיניים. ואם כבר מדברים, אז הצילום משלים את מדיניות ההליכה על הסף: העדשה של ראדק לאדצ'וק מפליאה לרקוד עם שלום עזר על הגבול המדויק של הטעם הטוב.

לפני כמה חודשים שחטתי את "הרחק מהיעדרו" של קרן ידעיה, סרט קשה על מקרה קשה של גילוי עריות, והנה מציע "פרינסס" את החוויה המתקנת המושלמת. ראשית, איפה שידעיה נטתה אל הגראפי, שלום עזר נוטה אל המרומז. שנית, כמה ש"הרחק" היה סרט מדכא ומצמית, ככה "פרינסס" מלא ברגעים ליריים, מעוררי חיוך, אפילו מצחיקים. הוא מוגבל בצדק מגיל 16, אבל מעבר לזה אין צורך מיוחד באזהרות או בקיבות. זאת שוב אותה גישה בריאה של "מה, אני כולה סרט. זה רק בחיים האמיתיים שאסור לחייך כשמזכירים במשפט אחד סקס וילדים".

המכשלה היחידה בבימוי של שלום עזר היא בעבודה עם מור ופפר, שבכמה סצנות מפתח נראים כמגלמים דמויות שהם לא לגמרי מבינים, או מבינים ומתקשים לשדר. אבל עכשיו כשאני חושב על זה, אולי הבעיה היא לא בהם ולא בבימוי שלהם אלא במי שגונבת להם גם את ההצגה וגם את מה שאנשים מרגיזים קוראים "הרעם".

כן, את המילים האחרונות אני חייב לשירה האס. לשחקנית הנהדרת שנושאת על הכתפיים הצרות שלה — או רגע, אולי הן של אדר זהר הנץ? — את הסרט כולו. לא קשה להוציא מה שנקרא "טבעיות" מילדים בגילה של האס, אבל אין שום דבר טבעי בדרישות התפקיד הספציפי הזה. אז אם לא משום סיבה אחרת — לא התסריט החצוף והנבון, לא הבימוי המדויק והרגיש — לכו לראות את "פרינסס" בשביל הכוכבת שלו. הילדה הזאת היא אוצר לאומי.

פורסם בפנאי פלוס, 19.3.15

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s