שלום לך ילדי שלום מאימא

"פתאום אני חושבת, אולי כחלון?"

אני מכיר אותה. המחשבה הזאת התנחלה לי בראש בערך רבע שעה לתוך "מאמי", והיא לא עוזבת אותי עד עכשיו, ארבעה ימים אחרי כותרות הסיום: קסבייה דולן כתב וביים אישה שאני פשוט מכיר.

האישה הזאת היא דיאן, אימו החד־הורית של סטיב (אנטואן אוליביה פיון), נער שסובל מסדרה שלמה של הפרעות קשב ולמידה ונתון להתקפי אלימות קשים. אנחנו ב"קנדה דמיונית", כפי שמסבירה שקופית הפתיחה, שבה מותר להורים לאשפז קטינים בכפייה ללא צו בית משפט. כלומר, כבר בפתיח לוקח אותנו דולן אל הקונפליקט של הישורת האחרונה: הפיתוי הנורא של נטישת ילד בעייתי. של להפסיק להילחם עליו ובשבילו, ופשוט להרים ידיים.

אלף ואחד דברים נפלאים יש ב"מאמי". למשל הדמות של קיילה, השכנה/ מורה פרטית/ אם חלופית (סוזאן קלמנט בתפקיד שמזכיר מאוד את זה שגילמה ב"הרגתי את אימא שלי", סרט הביכורים של דולן). למשל העניין עם רוחב הפריים, שלא אוסיף עליו דבר כדי לא לקלקל, וזאת בטח הפעם הראשונה בהיסטוריה של הקולנוע שהפורמט מהווה חשש לספוילר. אבל אלוהים, אני פשוט לא מצליח להוציא מהראש את האישה הזאת.

אני קורא עכשיו לאחור וחושב שאולי הטעיתי אתכם, כי זה לא רק אני שמכיר אותה. זה גם אתם. הנה, תנו לי לצייר לכם התחלה של תמונה שאתם יכולים להשלים לבד: פעם היא הייתה יפהפייה הורסת, וזה הספיק בשביל להחזיק אותה עם הראש מעל למים למרות שהאין לה השכלה או מקצוע או מערכת תמיכה. בגיל 45 היא עדיין נראית נהדר, אבל זה כבר לא ממש זה, ובינתיים הילד שתמיד היה בעייתי הופך למה שנקרא בשפת אמה L’Enfant Terrible. הילד הנורא. והיא, היא בכלל נולדה לחופש. ילדת פרחים עם קעקועים וזיכרונות של ג'וינטים. בחורה עם גישה בריאה של "אל תדאגו לי, אני אסתדר". רק שהיא כבר לא מסתדרת.

אם אתם עדיין לא מכירים אותה, זה כנראה מפני שאני לא יכול לכתוב לכם את ההופעה של אן דורבל. אפשר לומר שדולן כבר הכין אותה לתפקיד הזה — גם ב"הרגתי את אימא שלי" היא הייתה אם חד־הורית שאוכלת טונות של חרא מהבן שלה — אבל אם הסרט ההוא נראה בדיעבד כמו חזרה גנרלית לקראת "מאמי", הרי שגם ההופעה הנהדרת ההיא של דורבל מתגמדת מול מה שהיא עושה כאן. לא זוכר, פשוט לא זוכר שחקנית שמצליחה לשדר בתוך סרט אחד — בעצם מה סרט, לפעמים בתוך סצנה אחת — כל כך הרבה שמחת חיים, כל הרבה אופטימיות, כל כך הרבה אכזבה וכל כך הרבה שברים.

את "מאמי" ראיתי כאמור לפני ארבעה ימים. מיד אחריו הסתערתי על "הרגתי את אימא", שאין לי מושג איך פסח עליי בזמן אמת; הרי הוא היה סנסציה משוגעת, תסריט שדולן כתב בגיל 16 וביים בגיל 19 והופץ ב־20 מדינות וזכה במיליארד פרסים. והוא באמת־באמת נפלא, מריר ומתוק ומקאברי, אבל בסופו של סרט נזכרתי בדברים שאמר פעם אינגמר ברגמן על יצירתו־שלו: "כל הסרטים שלי היו אטיודים. 'פאני ואלכסנדר' הוא סימפוניה".

אני כותב לכם עכשיו בעיצומו של בולמוס צפייה בפילמוגרפיה של קסבייה דולן, ילד בן 26 שכבר הספיק לביים חמישה סרטים באורך מלא. מוקדם מבחינתי לקבוע אם כל סרטיו הקודמים היו אטיודים — הכוונה במקור המוזיקלי הוא ליצירה המשמשת ללימוד, ואני מניח שברגמן התכוון לזה במובן של לימוד עצמי — אבל ראשית, "הרגתי את אימא שלי" הוא ללא ספק אחד האטיודים היפים שראיתי. ושנית, "מאמי" הוא ללא ספק סימפוניה. סימפוניה גדולה ונהדרת וסוחפת ועצובה. כל כך עצובה.

***

עוד 5 אימהות קולנועיות שאי אפשר לשכוח

"תביא קרטיב לימון"

"תביא קרטיב לימון"

1) אימא יקרה, 1981. ייאמר מיד: פיי דאנוואיי הלכה כל כך רחוק בתפקיד השחקנית ההוליוודית/ אם מתעללת ג'ואן קרופורד, שסרטו של פרנק פרי גולש לא אחת מהמחריד אל המגוחך. ועדיין, הביוגרפיה של הבת כריסטינה קרופורד עשתה סרט־אימא פשוט בלתי נשכח.

2) בחירתה של סופי, 1982. טוב, סרטו של אלן ג'יי פקולה שייך לרשימה הזאת כמו שמייקל ג'ורדן שייך לרשימת הכדורסלנים הגדולים. לא יעזור, הקלוז אפ הלא נגמר שבו מריל סטריפ מספרת איך בחרה מי מילדיה יחיה ומי ימות הוא מרגעי השיא של הדרמה הקולנועית לדורותיה.

3) מה עובר על גילברט, 1993. עדיין התפקיד הכי טוב בקריירה של לאונרדו דיקפריו, כולל השנים שנשארו לו, אבל באנו לדבר על אימא שלו. דרלין קייטס גילמה אישה כל כך גדולה שהיא מרותקת למיטה, סיפור זהה לסיפורה האמיתי של השחקנית הזאת; דמות אדירה בסרט אדיר של לאסה הלסטרום.

4) האחרים, 2001. אחד מסרטי האימה האלגנטיים והאינטליגנטיים של 20 השנים האחרונות הוא גם יצירה שאסור לספיילר בשום אופן, אז אגיד רק את זה:  ניקול קידמן אדירה בתפקיד האישה המוזרה שמרחיקה את הילדים המוזרים שלה מאור השמש. אלחנדרו אמנבר ביים את זה נהדר.

5) 2009 ,Mother. כמה רחוק תלך אימא כדי להגן על בנה המוגבל שכלית שמואשם ברצח? בונג ג'ון־הו ("זיכרונות מרצח", "רכבת הקרח") ביים את התשובה לשאלה הזאת לכדי יצירת מופת, לא מיליגרם פחות. מפרקת לחתיכות בתפקיד הראשי: קים היי־ג'ה.

פורסם בפנאי פלוס, 12.3.15

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s