בחום בינוני

"נו, אבל הגלוקומה שלי מחמירה וחוץ מזה פורים היום"

"נו, אבל הגלוקומה שלי מחמירה וחוץ מזה פורים היום"

– שמעת על הסרט הזה עם ג'ניפר אניסטון? זה שהיא משחקת בו מין מישהי אמיתית כזאת?

– בטח, "בחורה טובה". אחלה סרט. ג'ייק ג'ילנהול בכלל גדול שם.

– לא נו, לא ההוא עם ג'ילנהול. זה שהיא משחקת אחת קצת מלוכלכת כזאת, צווארון כחול.

– "חברות עם כסף", זה שהיא מנקה בתים?

לא, האמת שלא. אני מדבר על "עוגה". אבל נכון, באותה מידה יכולתי לדבר על שני הניסיונות הקודמים לשנמך את אניסטון אל המעמד הבינוני, ניסיונות ש – אם להוסיף חטא על פשע המיחזור – היו מוצלחים משמעותית מזה הנוכחי, מפני שהיה להם סיפור. כלומר, סיפור גדול יותר מ"ככה עוד לא ראיתם את רייצ'ל".

אניסטון היא קלייר סימונס, אישה שסובלת מכאבים כרוניים ומכורה לכדורים. אנחנו לא יודעים מה בדיוק השתבש אצלה – זה נחשף מאוחר מספיק בשביל להיחשב ספוילר – ובכל מקרה, נראה שסימונס פחות מתמודדת עם משבר ויותר בורחת ממנו. לראיה היא נעשית ממש אובססיבית לסיפור מותה וחייה של בחורה בשם נינה (אנה קנדריק, שאחרי "אל תוך היער" זה כבר סרט בינוני שני שהיא יוצתאת ממנו סבבה), שותפה בקבוצת התמיכה של סימונס שההתאבדות שלה היא הדרמה העיקרית בשליש הראשון של "עוגה".

לא צריך חמש יחידות מתמטיקה כדי לחבר את הנקודות שמפזרים כאן הבמאי דניאל ברנז והתסריטאי פטריק טובין. בין הצלקות על פניה וגופה של סימונס לאובדן שהיה בבירור חווה, זה לא שנשימות נעתקות ברחבי האולם כשאנחנו מקבלים סוף סוף את הסיפור המלא על מה שקרה לה. ובכל זאת לא איכנס לזה, ולא רק כדי לא לקלקל, אלא גם כי הדבר המעניין לטעמי ב"עוגה" הוא לא סיפור הרקע של הגיבורה אלא האופי שלה.

"בחורה טובה" היה ונשאר לטעמי התפקיד הקולנועי הטוב ביותר אניסטון. ולא רק הטוב ביותר, אלא היחיד שהיה בו סיכון אמיתי לתדמית שנבנתה סביבה עונה אחרי עונה של "חברים". דמות של כלבה מניפוליטיבית, ולא סתם, אלא אחת שמנצלת את תמימותו של איזה דפקט שחושב שהוא חי ב"התפסן בשדה השיפון" – זאת הייתה הופעה נהדרת בסרט יוצא דופן, לא רק בפילמוגרפיה של אניסטון אלא בקולנוע האמריקאי בכלל. ב"חברות עם כסף" חזרה אניסטון לבחורה הטובה שאנחנו מכירים ואוהבים משנות ה־90, אולי רק פחות מצחיקה ויותר אבודה. ודווקא ב"עוגה", שבו היא נראית פיזית הכי רחוק מרייצ'ל, אניסטון הולכת כמה וכמה צעדים לאחור.

מוזר שעושים עניין גדול מהעובדה שהיא לא מאופרת. מוזר כי מהן הצלקות האלה אם לא חושלוקי איפור, ומוזר כי אם תורידו ממנה את הצלקות ותחזירו לה את המייק אפ, אניסטון בסך הכל עושה כאן את "הפרק שבו רייצ'ל חוטפת כאפה לפנים". קלייר סימונס היא בחורה טובה, נבונה ומצחיקה, שבוודאי תיזכר שהיא כזאת ברגע שתצא מזה. אם פה ושם יוצאות ממנה התנהגויות מרושעות או מסריחות, זה לא היא; זה הכדורים. זאת הטראומה. זה הכל חוץ מפגם אישיותי.

בדיוק בסצנה אחת – מול ויליאם ה. מייסי, אומר ולא אוסיף – עושים ברנז וטובין משהו באמת מעניין עם הדמות של סימונס. נותנים לה לבעוט ולצרוח ולסרב לסייע לגאולה של אדם אחר, לסלוח לו. בשתיים־שלוש הדקות האלה הרגשתי שאני רואה משהו אמיתי; בשאר ה־100 בעיקר ציפיתי שתכף צ'נלר ייכנס ויספר בדיחה.

אחרי כל זה, אני חייב לומר שדווקא שוט הסיום של הסרט הזה יישאר איתי זמן רב. לא בגלל שקורה בו משהו מאוד מסעיר, אלא מפני שמזמן לא רציתי כל כך שדמות תעשה בדיוק את המשהו האחרון הספציפי שעושה סימונס ב"עוגה". מדהים איך במאי שפקשש סרט שלם הכניס כל כך הרבה מטען לתוך חצי שנייה.

פורסם בפנאי פלוס, 5.3.15

מודעות פרסומת

2 תגובות ל-“בחום בינוני

  1. קראתי כבר כמה וכמה ביקורות שלך, על סרטים שלא אלך לראות בוודאות ובכל ביקורת כזו אני מקווה שמישהו בתגובות יספיילר לי את הסרט שאוכל לדעת ממה נהנית כל כך

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s