סמול לבובסקי

"שכחתי חצי קילו עדשים אדומות!"

"שכחתי חצי קילו עדשים אדומות!"

אם הייתי קורא את העיבוד של פול תומאס אנדרסון לרומן "מידות רעות" מאת תומאס פינצ'ון, סביר מאוד להניח שהייתי צוחק בקול רם. לא רק שכמעט בכל סצנה יש כאן לפחות רגע LOL מובהק אחד, אלא שהסך הכל מעלה בדעתך תאונת דרכים מטורללת בין "שלום לנצח" של רוברט אלטמן ל"ביג לבובסקי" של האחים כהן. אז כאמור, אני מניח שהוא קורע מצחוק על הנייר. כמה חבל שהוא משעמם טילים על המסך.

חואקין פיניקס הוא לארי "דוק" ספורטלו, בלש פרטי/ סטלן־על שהאקסית שלו (קתרין ווטרסטון) מופיעה אצלו יום אחד עם סיפור אימה על החבר החדש שלה, מיקי וולפמן (אריק רוברטס). דוק נחלץ לעזרתה וכבר בגלגל הראשון מוצא את עצמו בסבך של אנשי הגרילה השחורה, ניאו־נאצים, אילי הון ורוחניקים. בתוך כל הבלגן צצות מספר דמויות מפתח משניות, כמו עורך הדין של דוק (בניסיו דל טורו), השוטר שלא סובל אותו (ג'וש ברולין), נגן סקסופון מסתורי עם נטייה לצוץ במקומות לא סבירים (אוון וילסון) ועוזרת התובע המחוזי (ריס וויתרספון) שנגררת לתוך הבלגן הזה בניגוד לרצונה.

זוכרים את תאונת הדרכים דלעיל? אז ב"שלום לנצח" זרק אלטמן את פיליפ מארלו אל התרבות ההיפית, ו"מידות רעות" נראה ומרגיש כמו המשך של אותו רעיון – בואו נראה מה יקרה אם נפזר על הבלש ועל המקור הקולנועי שלו, הפילם נואר, את הקססה של שנות ה־70. אלא שאלטמן עשה בזה שימוש מעודן, מושכל, מרומז; פת"א הולך על זה בכל הכוח (ובכל האורך: 149 דקות!), והבדיחה ממצה את עצמה הרבה לפני התסריט. ותחזיקו רגע את המחשבה הזאת, כי תכף אשוב לעניין הנפח.

אז "שלום לנצח" מעורב בתאונת הדרכים של "מידות רעות", אבל האשם הוא ה־Dude מ"ביג לבובסקי". ליתר דיוק, הניסיון לייצר לו כאן יורש עם טוויסט – בניגוד לדמות שגילם ג'ף ברידג'ס, הסטלן שמוצא את עצמו מעורב בסיפור שגדול עליו בעשר מידות, דוק ספורטלו עובד בלמצוא את עצמו בסיפורים כאלה. זה יכול היה להצליח אילו השכיל פת"א ללכת עם האבסורד הטמון בשילוב חוקר־סטלן, אילו "מידות רעות" היה קומדיה פאר אקסלנס, אבל שני דברים מונעים מהפן הקומי שלו להתרומם. והראשון הוא השחקן הראשי שלו.

חואקין פיניקס הוא שחקן אדיר, אבל מצחיק הוא לא. פשוט אין לו את הדבר הזה. בהינתן שהבלש דוק ספורטלו לא כתוב כמי שיורה משפטי־מחץ, הסיכוי שלו להצחיק תלוי כולו במה שהוא משדר בין השורות. יש שחקנים – הדוגמה המובהקת ביותר שאני יכול לחשוב עליה היא וולטר מת'או המנוח – שכל הקטע שלהם זה להצחיק אותך פשוט מתוקף זה שהם שם. שמשהו בהבעה שלהם, באופן שבו הם מתנהלים, פשוט מייתר את הפאנץ' ליין. האחים כהן זיהו את הפוטנציאל הזה אצל ג'ף ברידג'ס, למרות שהוא לא הפגין אותו לפני (או אחרי) "ביג לבובסקי"; פול תומאס אנדרסון חשב כנראה שגם פיניקס הוא איש מצחיק שכלוא בגוף של שחקן רציני, והוא טעה בגדול. גדול וארוך, שזאת המכשלה השנייה של "מידות רעות".

עם 149 דקות המסך האלה, הסרט הזה היה יכול להיקרא "מידות גדולות". הבעיה כאן אינה הזמן שאתה מבלה באולם, אלא ההימרחות של כל סצנה וסצנה; זה כאילו שפת"א ניסה להמציא מחדש את התזמון הקומי, ללכת רך איפה שהחוכמה המקובלת היא ללכת חד. התוצאה היא סרט שאני מצטער שראיתי, כי נראה לי שמסתתר מאחוריו ספר שהייתי רוצה לקרוא לפני שמישהו עיבד אותו לכדי שעתיים וחצי של נו כבר.

אחרי הביזאר של "המאסטר" חשבתי שפול תומאס אנדרסון חייב לנו אחד, ועכשיו זה כבר שניים. אני מניח שהוא הניח ש"מידות רעות" הוא חזרה לקלילות של "לילות בוגי", אבל הסרט הזה לא קליל. הוא סתם נמוג ומשאיר אחריו טעם לוואי של כלום, כמו ביס אחד יותר מדי מצמר גפן מסוכר.

פורסם בפנאי פלוס, 26.2

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s