אלצהיימר זה רע, כן?

"מה זאת אומרת נסגרה ההרשמה לרכישת קרקע חקלאית באזור פרדס חנה?"

"זה אחד מסרטי ה'אכול את התרד, זה טוב בשבילך'". עברו כל כך הרבה שנים מאז שקראתי את השורה הזאת שאני לא זוכר באיזה מגזין היא הופיעה או לאיזה סרט היא התייחסה, אבל היא מסכמת היטב את החרדות המוקדמות שלי מ"עדיין אליס". סיפור על בת 50 שמתמודדת עם אלצהיימר – מה זה כבר יכול להיות חוץ מסרט חשוב במובן המבאס של המילה? אתם יודעים, במובן של תרד?

אז זה מה שהחריד אותי לפני הצפייה, ואחריה אני יכול להשיב: ובכן, זה יכול להיות סרט שנמנע מעודף חשיבות עצמית ומתרכז בסיפור שיש לו לספר – על אישה אחת ומחלה אחת ואיך שהיא משפיעה עליה ועל משפחתה, בלי דידקטיות מצמיתה או מסרים מתקתקים מהסוג שמכונה באמריקאית Life-affirming. "עדיין אליס" גם לא נוטה למה שהאמריקאים מכנים Sugar-coating; הבמאים־כותבים ווש ווסטמורלנד וריצ'רד גלצר, שמביאים כאן עיבוד לרב־מכר מאת ליסה ג'נובה, לא מנסים לזגג את האלצהיימר בשום דבר מלבד חרא ענק. בכל הפינות והמקומות האלה, הסרט הזה בהחלט מפתיע לטובה. שנעשה תקציר לפני שניכנס למקומות שהוא לא?

אז ג'וליאן מור לקחה אוסקר על התפקיד של אליס האולנד, פרופסור לבלשנות מאוניברסיטת קולומביה, שמתחילה לחוש סימפטומים מדאיגים – מילים שנבצרות מזכרונה, התקפי דיס־אוריינצטיה – ומגלה שזה לא הגידול במוח שהיא חששה מפניו אלא האלצהיימר שהיא בכלל לא העלתה בדעתה. זה תופס את בעלה (אלק בולדווין) בתקופה קריטית בקריירה שלו, את בתה הבכורה (קייט בוסוורת') בעיצומם של טיפולי פוריות, ואת בת הזקונים (קריסטן סטיוארט) בשלבים ראשונים של קריירת משחק רחוק מהבית, בחוף המערבי. מחלת האם נוגעת לשתי הבנות ולבן (האנטר פריש) ביותר ממובן אחד מכיוון שמדובר בזן תורשתי של אלצהיימר, כך שיש כאן התמודדות של משפחה שלמה עם גזירה אחת.

מכירים את ה־Life Hacks שנעשו כל כל פופורליים ברשתות החברתיות, כל המדריכונים האלה שמלמדים אותך לעשות דברים באופן חכם ו/או חסכוני ו/או סתם מגניב? אז במיטבו, "עדיין אליס" מגיש ערימה עצומה של Life Hacks לפגועי זיכרון. בזכות האינטליגנציה של אליס והרקע הבלשני שלה, היא מוצאת אלף ואחד טריקים להערים על הסימפטומים; תוך כדי צפייה מצאתי את עצמי נאבק באינסטינקט לשלוף פנקס ולרשום לעצמי כמה טיפים למקרה שהחרא הענק ייפול גם עליי.

ברגעים הטובים האחרים שלו, "אליס" מטפל בהשפעת המחלה על היחסים בין בנות המשפחה. במאים סנטימנטליים יותר – או סופרת סנטימנטלית יותר, לא קראתי את ג'נובה – היו מאזנים את הרע של האלצהיימר בטוב שהוא עושה לבנות משפחת האולנד; אצל ווסטמורלנד וגלצר, המחלה מסבכת עוד יותר את היחסים הסבוכים ממילא בין אם מצליחה לבת אחת שלא מצליחה להיכנס להריון ושנייה שסתם לא מצליחה. נקודת זכות נוספת בעניין הזה הולכת לקריסטן סטיוארט, שמראה כאן מנעד רחב הרבה יותר מפרצוף התחת הסטנדרטי שלה: כלומר, מכירים "גרבו מדברת"? אז סטיוארט מחייכת!

בכל הנוגע לכף החובה, מציקים לי דבר אחד קטן ודבר אחד גדול. הקטן הוא נוכחות קלה אך מורגשת של שוביניזם נשי; הדמות של בולדווין מוצגת כגבר שלא מסוגל להכיל את ההתמודדות, ואילו הבן טום הוא לגמרי לא פקטור, לכל היותר שחקן־אורח בארוחות משפחתיות. "אליס" הוא במובהק סרט על אם ושתי בנותיה, ואני תוהה למה בסיפור על נשים חבוי מסר מוזר על אזלת ידם או על אי חשיבותם של גברים. אבל שטויות, זה באמת בקטנה: בגדולה, הבעיה עם "עדיין אליס" היא שזה טיפול מאוד ריאליסטי בדבר איום ונורא שאשכרה עלול לקרות לכולנו. במילים אחרות, אלה 101 דקות של חרא ענק. ובשורה התחתונה, כי הנה הגענו אליה, אני מתקשה להמליץ בלב שלם על סרט שזה כל מה יש לו בתפריט.

פורסם בפנאי פלוס, 26.2

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s