על אשמה לבנה ומאגיה שחורה

"אוקיי, מי חיפש מטען?"

"אוקיי, מי חיפש מטען?"

פי, כמה משעמם ה"סלמה" הזה. אווה דוברניי לקחה פרק מרתק בהיסטוריה האמריקאית – שלוש הצעדות של מרטין לותר קינג מהעיר סלמה למונטגומרי, בירת אלבמה – ועשתה ממנו עוד סרט עייף ומעייף על קדוש מעונה שחור־עור. עוד "12 שנים של עבדות". עוד "המשרת". עוד "הוריקן". עוד "הצבע ארגמן". אתם שמים לב לאיזה דפוס פה?

מדי פעם צצים ב"סלמה" ניצוצות של עניין. זה קורה כשאנחנו נחשפים לאינטריגות הקטנות שמאחורי הצעדות הגדולות, לפוליטיקה שמאחורי ההיסטוריה. ברגעים הנדירים האלה נכנס סרטה של דוברניי לטריטוריה של "לינקולן", שעשה את ההפך הגמור מגלוריפיקציה של אייב קשישא: הוא הראה לנו בלי בושה שכדי לעשות מהלכים היסטוריים צריך ללכלך את הידיים בשיא הגועל הפוליטי. ואתם יודעים מה? נדמה לי שסטיבן ספילברג יכול היה להרשות את זה לעצמו בעיקר מפני שלינקולן לא היה שחור.

הוליווד מנוהלת בידי אנשים לבנים עשירים, ואנשים לבנים עשירים מסתובבים עם מה שהאמריקאים מכנים White Guilt. קצרה היריעה מלתאר את השפעתה של האשמה הלבנה על תרבות הפוליטיקלי קורקט בכללותה, אבל תשמעו: חרא של סרטים היא עושה.

מתוך 128 דקות המסך של "סלמה", בדיוק עשר שניות מוקדשות לצד שלילי באישיותו של ד"ר מרטין לותר קינג: מה אתם יודעים, היו לו נשים מהצד. אבל זהו, בכל המובנים האחרים מדובר במלאך צחור כנפיים ורקורד. אפילו כשהוא עושה פוליטיקה, דוברניי מקפידה להסביר מי נגד מי: זה הדוקטור הטוב נגד הנשיא הרע לינדון ג'ונסון. אז מה אם איש הקונגרס לשעבר אנדרו יאנג – אדם שחור ופעיל בתנועה לזכויות האזרח, כן? – אמר ל"וושינגטון פוסט" שלהצגה של ג'ונסון כנבל בהקשר הזה אין שום אחיזה במציאות. העיקר שאמריקה הלבנה לא תשליך בוץ חום על אדם שחור.

השורות האלה נכתבות ברבע לאוסקר. "סלמה" המיותר מועמד לפרס הסרט על חשבון יצירות נהדרות כמו "חיית הלילה" ו"פוקס־קצ'ר", וזה קורה שנה אחרי ש"12 שנים" זכה בפרס הגדול – משום סיבה שאני יכול להעלות בדעתי זולת אשמה לבנה. בטח מול מועמדים כמו "כוח משיכה", "היא" ו"מועדון הלקוחות של דאלאס" (אגב, סרט על חולה איידס שבהחלט לא הוצג כקדוש – אבל אחרי הכל, רון וודוורף המנוח היה לבן). ואם כבר מדברים, אז השנה מלאו 13 לזכייתה המונפצת של האלי בארי בפסלון על "מונסטר בול".

שלא תטעו: מצבם של השחורים בהוליווד אינו שונה מזה של כלל השחורים באמריקה. הם סובלים מאלף ואחד סוגים של קיפוח וגזענות גלויה וסמויה. אבל הא לכם מעגל סגור: הקיפוח רק מגביר את האשמה הלבנה, וזו מצידה רק מקטינה את הסיכוי שנראה אי פעם סרט הוליוודי על גיבור שחור שעשה בחייו משהו רע.

חשיפה בלעדית: שער "את" לפני הפוטושופ

חשיפה בלעדית: שער "את" לפני הפוטושופ

לפני רבע מאה – איך הזמן רץ כשמזדקנים – הגעתי לפגישת "מבוכים ודרקונים" עם רעיון של מיליון מטבעות זהב. למה שלא ניקח את כל ספרי וסרטי הפנטזיה ונעשה מהם משחק תפקידים אחד גדול? תחשבו על זה, אמרתי: אחד מאיתנו ישחק את רובין הוד ואחד יהיה טרול. אחד סופרמן ואחד לוק סקייווקר. נקרא לזה "פנטזיה", הצעתי, כמו ארץ הדמיון ב"הסיפור שאינו נגמר". הבנתם, חנוניי ורבותיי?

כן, הם בהחלט הבינו. ולא, הם בהחלט לא רצו לשחק "פנטזיה".

נזכרתי בזה בדקות הראשונות של "אל תוך היער", סרט מבוסס־מחזמר שלוקח ארבע אגדות של האחים גרים ומערבב אותן לכדי פנטזיה אחת. הארבע הן סינדרלה (אנה קנדריק), רפונזל (מקנזי מאוזי), כיפה אדומה (לילה קרופורד) וג'ק (דניאל הוטלסטון) ואפון הפלא. את הדבק העלילתי מספקים אופה ואשתו (ג'יימס קורדן ואמילי בלאנט) שקללה מונעת מהם להביא ילדים, עד שהם נתקלים במכשפה (מריל סטריפ) שמבטיחה להם שירותי הסרת קללה בתמורה לארבעה דברים שעליהם למצוא ביער. אחד מכל אגדה.

אז אנחנו עוד לא רבע שעה בתוך הסרט, וכבר יש לנו חמישה קווי עלילה – ארבע אגדות וטיפול פוריות אחד. עוד חצי שעה קדימה, ותנו לי לסכם את זה ככה: כריס פיין הוא הנסיך של סינדרלה, ביל מגנוסן הוא מקבילו מ"רפונזל", אימו של ג'ק היא טרייסי אולמן, אימה החורגת של סינדרלה היא כריסטין ברנסקי, אחיותיה החורגות הן תמי בלנשרד ולוסי פאנץ' והזאב הרע הוא ג'וני דפ. עוד ועוד דמויות שצריכות לקבל את הזמן שלהן ואת הנאמבר המוזיקלי שלהן.

בערך באמצע הסרט אני זוכר שחשבתי, אוקיי, אז זה כישלון מפואר. מקרה קלאסי של תפסת מרובה. אבל אז, בדקה ה־75, קרה משהו שאני לא זוכר שראיתי: כל חמש העלילות הגיעו לכדי סיום והסרט התחיל מחדש. לא אתאר כאן את הטוויסט העלילתי המדויק, אבל גם לא אהרוס דבר אם אגלה לכם שההארכה הביזארית הזאת הופכת את "אל תוך היער" מכישלון מפואר לסתם כישלון. לסתם.

אם הבעיה העיקרית ב־75 הדקות הראשונות היא דחיסת יתר של חמש עלילות שאנחנו כבר מכירים ארבע מהן – ושלסרט אין שום דבר לחדש לגביהן – הרי שב־30 הדקות הנותרות יש קו עלילה אחד ומיותר לגמרי (שאולי, מה אני יודע, עובד במיוזיקל המקורי מאת סטיבן סונדהיים. אבל את הסרט הוא הורג). כל הזמן חיכיתי שיקרה משהו שיצדיק את הכיוון החדש הזה, שאולי עכשיו יישפך איזה אור ייחודי על כתבי האחים גרים או שלפחות תיווצר סיבה לאיחוי שלהם, ונאדה. חצי שעה של כלום ושום דבר.

הבעיה עם זמן הפציעות של "אל תוך היער" הוא שעכשיו יש סיפק בידך לחשוב על מה שראית עד כה, ומתברר שזה לא הרבה. המון שירים יש בסרט הזה, אבל אף אחד מהם לא באמת נותר בזיכרון; המון נאמברים כוריאוגרפיים, אבל אפילו לא אחד סוחף; והמון־המון יער מהאגדות שלא קורה בו שום דבר בכלל. לא ויזואליה מיוחדת, לא אווירה מכושפת. סתם יער. בהקשר הזה, אני לא יודע איזו השארה אלוהית נחה על רוב מרשל כשביים את "שיקגו", אבל ניכר שהשכינה כבר לא שוכנת אצלו. ביד כבדה, בלי טיפת השראה, הוא פחות מביים ויותר מנווט את הסרט בין העצים.

אני אוהב אגדות והייתי בעד "אל תוך היער". מתישהו ב־75 הדקות הראשונות ההן ניסחתי לעצמי משהו כמו "לא עובד אבל שווה צפייה"; לקראת הסוף זה התכנס לכדי "שוין".

לפחות עכשיו אני מבין למה אף אחד מהחברים שלי לא רצה לשחק "פנטזיה".

פורסם בפנאי פלוס, 19.2 ("סלמה" במדור הדעות, "אל תוך היער" בסרטים) 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s