תקועים בדרך*

WILD

"לינה כפרית עאלק"

אישה יוצאת לבדה למסע רגלי בן אלף מייל. היא לא נהנית ממנו; למעשה אנחנו למדים כבר בסצנה הראשונה שהדרך קורעת לה מילולית את הצורה. למה היא עושה את זה לעצמה? איך זה קשור לקרעי פלאשבק אל בעל־לשעבר, אם נוכחת־נפקדת וסצנות של הזרקת הרואין וסקס מזדמן?

"הולכת רחוק" הוא עיבוד מאת ניק הורנבי – כן, הסופר, כאן על תקן תסריטאי – לספר אוטוביוגרפי מאת שריל סטרייד. באמצע שנות ה־90 יצאה סטרייד לטרק סולו על שביל רכס הפסיפיק, דרך שנמתחת במערב ארצות הברית בין גבול מקסיקו לגבול קנדה דרך קליפורניה, אורגון וושינגטון; לא קראתי את הספר שכתבה על החוויה, אבל העיבוד הקולנועי שלו הוא מקרה נדיר ודי מוזר של סרט־דרך שנתקע בניוטרל.

המבנה פשוט וקבוע: אנחנו מבלים עם סטרייד בדרך, ואז אנחנו נזרקים איתה אל העבר וחוזר חלילה. בחלק גדול מדי מהמקרים מדובר בחיבורים מגושמים בין התרחשות על הדרך למשהו שקרה שנים לפני המסע, אבל זאת בעיה משנית; הבעיה העיקרית היא שכבר אחרי שליש סרט – באופן אבסורדי, דווקא בזכות כתיבה מדויקת של הורנבי ומשחק מצוין של ריס וויתרספון – אנחנו מבינים את כל מה שצריך להבין על הדמות הזאת. למען האמת, זה קורה כל כך מוקדם שאני יכול לספר לכם ללא חשש ספוילר: שריל סטרייד יצאה למסע של גילוי עצמי והענשה עצמית לאחר שהאבל על מות אמה (לורה דרן) דחף אותה לסמים ולסקס עם זרים, שני הרגלים רעים שפירקו את נישואיה.

סרטים שעוסקים בחקר דמות נופלים לעתים קרובות לספרותיות־יתר, אבל המקור האוטוביוגרפי של "הולכת רחוק" מציל אותו במובן הזה: קל מאוד להבין את מציאות הפירוק וההרכבה של שריל סטרייד. קל מאוד להתחבר אל, ובמובן הזה גם לסלוח על, השביל שמוביל מהאבל אל האסקפיזם. אלא שדווקא היסוד האיתן הזה תוקע את הסרט, כי מרגע שהבנו את זה – וכאמור, הבנו את זה די בהתחלה – בשביל מה בעצם אנחנו ממשיכים ללכת?

חוויית צפייה פגומה בגלל דמות שמתפענחת מהר מדי וברור מדי היא לא הפרדוקס היחיד בסרט הזה. משונה לא פחות ממנו היא העריכה, או ליתר דיוק הפער העצום בין עריכת הסיפור לעריכת הסרט: בעוד שהראשונה תוקעת כאמור את העסק כולו בהילוך סרק, האחרונה מרשימה ומלאת השראה. הבמאי ז'אן־מארק ואלה – שלא קיבל די קרדיט על "מועדון הלקוחות של דאלאס", אם כבר מדברים – נבון מספיק כדי להבין את הבעייתיות של השימוש התכוף בפלאשבקים, והוא מצא מזה מוצא יפהפה: עריכת הסאונד.

המוזיקה שאנחנו שומעים בסרטים נחלקת באופן גס בין פסקול חיצוני שמולבש על הסצנות למוזיקה שהמקור שלה מצטלם; ואלה בחר באופציה שלישית, והרוב המוחלט של המוזיקה ב"הולכת רחוק" הוא זיכרון. אנחנו שומעים שכבה אחת מרוחקת ומהודהדת של שיר, ומעליה שכבת זמזום או המהום – לעתים של שריל, לעתים קרובות יותר של אמה. זאת הברקה קולנועית אמיתית, ולטעמי גם תובנה פסיכולוגית תקפה. הרי פרט לריח, חוש שלא ממש ניתן לפרוט עליו בפורמט הזה של התמונות הרצות, ספק אם יש מעורר זיכרון חזק יותר ממוזיקה (במקרה הזה מוזיקה שהיא גן עדן לניצולי הניינטיז, פלוס רפרוף תמידי של El Condor Pasa לסיימון וגרפונקל. ואלה ידידי, לא יכולת ללטף לי את הפרווה בכיוון נכון יותר).

לצד ההופעה של וויתרספון והקונץ המוזיקלי, הברקה שלישית היא ההקפדה של ואלה על המכניקה של המסע. על פרטי הפרטים של הציוד, על האופן המאוד מסוים שבו עובדות תחנות העצירה לאורך רכס הפסיפיק, על המכשולים הפיזיים שממתינים להולכים. מהבחינה הזאת, אפשר לומר ש"הולכת רחוק" במיטבו כשאנחנו צופים באישה שהולכת רחוק.

ב"המשימה", התרגום העברי המטופש של The Mission, אנחנו עוקבים אחרי רוברט דה נירו במסע של גילוי והענשה עצמית. הוא אפילו מוצמד לחבילה ענקית שהופכת אותו לסיזיפוס מודרני. זה חזק מאוד כי זה נמשך סצנה וחצי; "הולכת רחוק", למרות מעלותיו, מתמוסס כי הוא נמשך סרט שלם.

פורסם בפנאי פלוס, 5.2.15

*הכותרת זרקה אתכם לתרגום העברי של Planes, Trains and Automobiles, סרט המסע הכביר מהאייטיז עם סטיב מרטין וג'ון קנדי? פי, איזה זקנים אתם

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s