זאת ציפור!

"בבקשה בבקשה שכפר סבא יוציאו תיקו"

"בבקשה בבקשה שכפר סבא יוציאו תיקו"

וואו. זאת רק השנייה הראשונה של "בירדמן", סרט שחמקתי בכישרון של גולש סלאלום מכל פיסת מידע מוקדמת עליו, וכבר אני חושב: וואו. זה מייקל קיטון והוא מרחף באוויר. יושב ברגליים משוכלות מטר וחצי מעל הרצפה. וואו, אני כל כך אלונג פור דה רייד.

וואו היא מילת מפתח בשבילי בהקשר של הסרט הזה, ואין ספק שהבמאי אלחנדרו גונסלס איניאריטו ("21 גרם", "בבל") והצלם שלו עמנואל לובצקי ("כח משיכה") הלכו בדיוק על הוואו הזה. ראשית, אנחנו מדברים פה על סרט שצולם בשוט אחד; נכון שהוא לא באמת אחד ויחיד, כי נעשה כאן שימוש בקאטים בלתי נראים, אבל התחושה היא במובהק של פלואו רציף בן 119 דקות. זוכרים את המחולות המשוגעים של לובצקי סביב סנדרה בולוק? אז דמיינו את הכוראוגרף המטורף הזה בשוט של שעתיים.

אותן שעתיים מכסות כמה ימים אינטנסיביים בחייו של השחקן ריגן תומסון (מייקל קיטון), שתהילתו כגיבור־העל בירדמן כבר מזמן מאחוריו והוא מנסה לחזור למרכז תשומת הלב בברודווי, דרך מחזה על פי "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה" מאת ריימונד קארבר. לאחר שאחד השחקנים הראשיים נפצע מגייס תומסון בעזרת שחקנית המשנה שלו (נעמי ווטס) את הכוכב מייק שיינר (אדוארד נורטון), ועכשיו יש לו שלוש יציקות על הראש. מחזה שיש להעלות, מאבק אגו שיש לנהל בינו ובין שיינר, ובת (אמה סטון) שיש לוודא את הישארותה מחוץ למרכז הגמילה.

לפני כמה ימים כתבתי על הבעיות שלי עם "הגננת", והנה יש לי הזדמנות להסביר איך עושים אמנות בלי לוותר על הקהל. כלל #1: הנמקות. סיבות. ניקח כמקרה לדוגמה את "בירדמן": למה זה בשוט אחד? מפני שזה מתאר מהלך נואש אחד בחייו של תומסון, שבו הכל קשור בכל – ספק עצמי והאדרה עצמית, עבר והווה, קריירה ואהבה. אוקיי, אבל למה קיטון מרחף ומזיז דברים בכוח המחשבה? כי לסרט הזה יש שני רבדי התרחשות – אחד בתוך האגו המוטרף של תומסון ואחד במציאות שסביבו. לראיה, צריך להיות אטום במיוחד כדי לא לתפוס את המפתח: כוחות־העל של תומסון עובדים רק כשהוא לבדו.

אפשר לבתר ככה כל פריים ושעל, ותסמכו עליי: לא תתפסו את איניאריטו בגחמות. יש סיבה טובה לכל מה שקורה כאן, והבמאי גם מצ'פר את הצופה הנבון שמנסה לתפוס אותו בקטנות (לדוגמה שחשבתי שהיא לא פחות מנאצלת, הקאטים הבלתי נראים אינם בלתי מורגשים למי שמחפש אותם; זה כאילו שאיניאריטו מסרב לרמות אותנו).

מעל "בירדמן" מתנוססת כותרת גג ברורה: זאת סאטירה. בדיוק כמו שתיים מהיצירות הכי חזקות של השנה הקולנועית החולפת – "נעלמת" ו"חיית הלילה" – הסרט הזה הוא סאטירה על תהילה ועל החברה שהפכה אותה לאלוהים האחד והיחיד שלה.

רבים מוצאים ש"בירדמן" מזכיר בסגנונו את הסרטים של פול תומאס אנדרסון, והוא אכן מהדהד כמה מהם (סגנונית בעיקר את "מגנוליה"), אבל לי הוא הזכיר יותר את רוברט אלטמן. את הגאון המנוח שנהג לקחת פיסות אמריקנה – המערב הפרוע ב"באפלו ביל והאינדיאנים" ו"הקלפן והיצאנית", הצבא ב"מ.א.ש", הוליווד ב"השחקן" – ולפרק אותן לכדי פיסות קטנות של מראה ששום דבר טוב או אמיתי לא נשקף מהן (אגב, האם זה מקרי שתומסון ממחיז את ריימונד קארבר, המקור הספרותי של "תמונות קצרות?").

המחיר הבלתי נמנע של סאטירה – של כל סרט שמכריז על עצמו כמשל – הוא פגיעה באימפקט הרגשי. הרי אי אפשר להזדהות עם דמות שרק מסמלת משהו, להיסחף בתוך סיפור שהוא בדיחה. אלטמן תמיד פיצה על זה בעשייה קולנועית מסחררת, ואיניאריטו שוב מזכיר לי את המאסטר המנוח בעבודה הקולנועית הביי־פאר הכי מרהיבה של שנת הייצור 2014. מאידך, זה בדיוק סעיף הרגש שגורם לי להעדיף את "התבגרות" כזוכה בפרס האוסקר על הסרט הטוב ביותר, אבל זה ניצחון בחוטם. אם איש הציפור יילך הביתה עם הפרס הגדול, לא תשמעו אותי מתלונן.

מייקל קיטון שפעם היה באטמן מרחף מטר וחצי מהרצפה בתור ריגן תומסון שפעם היה בירדמן. אלחנדרו גונסלס איניאריטו, יו הד מי אט הלו.

פורסם בפנאי פלוס, 29.1.15

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s