אני רוצה את 2 מיליון השקלים שלי בחזרה

צילום: אתיאל ציון

צילום: אתיאל ציון

אין לטעות בכוונות של נדב לפיד, במאי "הגננת": תוך עשר דקות סרט, שבמהלכן מתנגשים שני שחקנים במצלמה וילד בן חמש הוגה שירה, ברור שהאיש בא לעשות אמנות, ואכן עשה — אמנות אקספרימנטלית, לא נהירה ולא נגישה.

קשה לי עם סרטים שהקהל מהם והלאה, אבל בעניין הזה אין לי טענות ללפיד: מבקר קולנוע לא יכול לבוא בטענות לבמאי שהולך עם האמת האמנותית שלו. לא, הטענות שלי מופנות ללקטורים של קרן יהושע רבינוביץ' לאמנויות. לאנשים שהשכיבו כספי ציבור בסך 2 מיליון שקלים על האמת האמנותית של נדב לפיד.

קרן רבינוביץ' ואחותה הוותיקה, קרן הקולנוע הישראלי, חורצות גורלות של סרטים. זה שילוב ספיידרמני של כוח גדול ואחריות גדולה, והתמיכה ב"הגננת" חושפת לטעמי בעיה באחריות כלפינו — אתם ואני, להלן המשקיעים. הציבור ההוא.

הסכומים שמוציאה קרן רבינוביץ' מוצגים בשקיפות באתר שלה (גללו עד למטה ולחצו "פירוט בדבר חלוקת תקציב המוסד לסרטים השונים"), אלא שהשאלה המעניינת — למה הושקעו בסרטים שהושקעו — לוטה באפלה. עכשיו, זה לא שהקרן נוטה אל האקספרימנטלי: הקטלוג שלה כולל לצד סרטי פסטיבלים (למשל "הנותנת" ו"השוטר", סרטו הקודם של לפיד) גם סרטי ז'אנר ושוברי קופות כמו "מי מפחד מהזאב הרע", "העולם מצחיק" ו"זוהי סדום" — שהקרן קיבלה על הראש בשל התמיכה בו, ועוד נחזור לזה. אלא שהשורה התחתונה נותרת זהה: קבוצת לקטורים מוציאה כסף ציבורי ואינה מנמקת למה.

התקלתי בעניין הזה את יואב אברמוביץ', סמנכ"ל קרן רבינוביץ'. אברמוביץ' אמר לי ששיקולי הלקטורים מועברים ליוצרים, אולם אינם נחשפים בציבור ממספר סיבות — למשל פגיעה בסיכויי היצירה לקבל תמיכה ממקורות אחרים. אבל למה לא לפרסם את שיקולי הלקטורים רטרואקטיבית, כשהסרט בחוץ? למה שלא נזכה לשפוט את שיקול הדעת של היושבים על הברז?

לא ציפיתי מאברמוביץ' שיחשוף לאלתר את הפרוטוקולים, אבל הוא כן ניאות לשלוח לי את תקציר שיקולי הלקטורים בנוגע ל"הגננת". הנה שורה: "הדיאלוג בין הסרט לבין הצופה הוא דוגמה מרהיבה לכך שסרט יכול להכיל בתוך עצמו דואליות, ריבוי, חריגות, אלימות ויופי, בלי ההכרח שיוגדרו כסותרים". אלא שעצם הניסוח הזה חושף את הבעיה, כי שום דיאלוג עם הצופה אין ב"הגננת". לא יעזור, דעה על יצירה שמנהלת איתנו דיאלוג לא הייתה מנוסחת ככה.

קרנות הקולנוע הן מוסדות ללא כוונת רווח, אבל לא צריכה להיות להן כוונת הפסד. "זוהי סדום" חיפש קהל, ולטעמי די בכך כדי להצדיק תמיכה מצד קרן רבינוביץ'; פשעה היחיד בהקשר הזה היה מימון סרט שהופק בחלקו בבולגריה. "הגננת" מצידו מחפש (ולזכותו ייאמר שבהחלט מוצא) הזמנות לפסטיבלים וביקורות נלהבות. לגיטימי, אבל למה בכסף שלי?

אני מאמין שכספי ציבור צריכים להיות מושקעים בסרטים עם עניין לציבור. לא ביצירות אזוטרית ולא באמנות לשם אמנות, אלא באמנות לשם הקהל. כדי ש־70 מילוני השקלים שמשקיעה המדינה בקולנוע מדי שנה יחזרו אלינו כסרטים שאשכרה נראה, הגדרת המשימה של קרנות הקולנוע צריכה פשוט להשתנות מתמיכה על סמך ערך אמנותי לתמיכה על סמך הסיכוי שמישהו ירצה לקנות כרטיס לדבר הזה. שר/ת התרבות הבא/ה, לטיפולכם אודה.

אה, אתם רוצים גם תקציר וביקורת וכל זה? אז נירה (שרית לארי) היא גננת ותלמידה בקורס שירה, ויואב (אבי שניידמן) הוא ילד בן חמש שנכנס מעת לעת למצבי טראנס ויוצא מהם עם שיר. אשכרה שיר, במילים של גדולים ודימויים של גדולים. כשהגננת רואה שהמטפלת של יואב (אסתר רדא) לא מייחסת חשיבות גדולה לשירים, היא ממנה את עצמה מצד אחד לאפוטרופוסית היצירה שלו, ומצד שני מתחילה להציג את שיריו כשלה. ואז זה מתחיל להסתבך, אלא שאפילו לסרטים שהוציאו אותי מדעתי אני לא נוהג לעשות ספוילרים.

במקום פרטי עלילה נוספים, הנה כמה עובדות: כאמור, מעת לעת נתקלים שחקנים במצלמה ו/או מתייחסים לנוכחותה; אנחנו רואים את נירה ובעלה חוגגים עם בנם כשהוא מקבל דרגות קצין; אנחנו יודעים שיש להם גם בת, אבל היא לא נוכחת בסרט אלא רק נרמזת; נירה מנהלת רומן עם המורה שלה לשירה, גבר שלפיד מעצב כשילוב מגוחך של שרלטן ודושבג. ומה שאני רוצה לדעת – באשר לכל הבחירות האלה, וביתר שאת באשר לשלד העליתי – זה למה. ברצינות, למה.

תראו, אין לי בעיה עם יומרות אמנותיות. אין לי בעיה עם סרטי ארט האוס. יש לי בעיה עם היעדר קומוניקטיביות, עם החלטות לא מנומקות, עם כתיבה שכדי לפענח אותה יש צורך במקרא ו/או בדברי הסבר מאת הבמאי. לא במקרה אני מציין את זה: לאחר הצפייה קראתי בראיון עם לפיד שפרצי שירה אפיינו אותו בגן הילדים. זה באמת יוצא דופן, אבל בין סיפור שהיה וסיפור שאפשר להתחבר אליו אין דבר וחצי דבר. ומה שנכון לגבי הילד־משורר נכון לגבי רוב מוחלט של החלטות הבימוי והכתיבה ב"הגננת": הסרט הזה אזוטרי. הלוגיקה שלו קיימת אך ורק בתוך הראש של לפיד.

אגב, באותו ראיון לאורי קליין ב"הארץ" דיבר לפיד על סוגיית העניין לציבור: "אם במאֵי קולנוע מהסוג שלי… יתחילו לפעול מתוך תחושת שוליות ואפילו נחיתות מול האמנות הפופולרית הגדולה שבצלה הם פועלים, זו שקולה חזק בעוד קולם שלהם פונה לקהל מצומצם יותר ויותר, זה ייצור אצלם חרדה קיומית לגבי מקומם בעולם הזה, ולא רק כאמנים". רוצה לומר – או אולי לא רוצה, אבל בהחלט אומר – שכולנו שילמנו 2 מיליון שקל על סעד נפשי לאזרח נ' לפיד.

haganenet_pic (12)

צילום: אתיאל ציון

כן, הבעיה הכי גדולה שלי עם "הגננת" היא המיליונים ההם. אבל על זה יצא קצפי רק בדיעבד; בזמן אמת, כשישבתי וצפיתי באישה שלומדת שירה כשבמקרה מתגלה בחצר הגן שלה משורר מלידה, יצא לי עשן מהאוזניים פשוט כי אני לא סובל את הפוזה. את ה"תראו אותי, עושה אמנות גבוהה על אמנות גבוהה".

"הגננת" זכה לחיבוק גדול מצד רוב עמיתיי (בטבלה של "הארץ". ב"סינמסקופ" זה כל עמיתיי)  ועבד יפה בפסטיבלי קולנוע. אני מניח שההבדל ביני ובין המבקרים והלקטורים שאהבו אותו הוא סיבולת למפרט הרגיל של סרטי ארט האוס: גחמות אמנותיות, היעדר סיפור או היעדר הנמקה לאופן שבו הוא מתפתח, החלטות צורניות שאין להן דבר ועניין עם העלילה וכל ההצדקה להן מסתכמת בכך שהן שונות מהמקובל. אני לא מתכוון לפתוח פה חזית מול רוב מוחלט של מבקרי הקולנוע בישראל, רק להביע דעת מיעוט: יש סיבה למה המקובל הוא המקובל. יש סיבה למה אנשים הולכים לסרטים עם סיפורים טובים ולא עם ביקורות טובות.

פתחתי בהכרזה שאין לי טענות לנדב לפיד, ואני חוזר ואומר: אין לי. הוא ביים סרט למגירה, ואם אני יודע משהו על צופי הקולנוע בישראל, שם הם ישאירו את "הגננת". ואם אכן כך, אז בסופו של דבר הצדק ייעשה.

חוץ מהעניין הפעוט ההוא עם ה־2 מיליון שקל.

*פורסם בגירסה מקוצרת בפנאי פלוס, 29.1.14 (לא במקרה זה שבוע אחרי יציאת "הגננת". אפילו סרטים ישראליים שמרתיחים אותי אני לא אוהב לשחוט ביום יציאתם)

מודעות פרסומת

3 תגובות ל-“אני רוצה את 2 מיליון השקלים שלי בחזרה

  1. פפפפפפפ איזה מזל, חשבתי לרגע שאני אני היחיד, תודה תודה תודה, פוסט מצויין!

  2. כל כך מדויק!!!! יצאתי בעצבי על מהסרט והרגשתי מרומה מהסצינה הראשונה. ממש בגדי המלך החדשים עם כל מבקרי הקולנוע המהללים מבלי להתייחס לטעויות של מתחילים… חסרה לי בביקורת שלך התייחסות לסצינות המיותרות שלא תורמות כלום לעלילה שמראים את הילד במקלחת. בסצינה הזו יצאתי! מילא אם היתה לפדופיליה הזו הצדקה תסריטאית. אבל אין! עד עכשיו כשאני נזכרת הדם עולה לי לראש מהסרט הזה.

  3. תיקון – "יצאתי בעצבים מהסרט"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s