זוכרים איזה כיף היה פעם בעתיד?

syfy

אחד מאיתנו*, לא חשוב מאיזה מגדר, נדד לאחרונה ל"תולעת ספרים" ברחוב מאז"ה בתל אביב, שאל איפה זה המדף של המדע הבדיוני, וקיבל בחזרה מבט של "מאז"ה המדף של המדע הבדיוני?".

הרגע המביך הזה הוא מקרה קיצון בתוך מגמה מתמשכת של הדרת המד"ב משוק הספרים הישראלי. כלומר, בסניפים הגדולים של "צומת ספרים" ו"סטימצקי" עוד יש סקציית מד"ב, אבל רובם מוחלט של הספרים שם הם בכלל מז'אנר הפנטזיה. בסניפים אחרים תמצאו מדף או שניים של מד"ב בעברית, ולעתים נדירות גם כותרים נבחרים באנגלית, אבל זהו. זה כאילו שהסוגה כולה נבלעה במורד חור התולעת.

הבעיה לא מתחילה כאן, בכחול־לבן: מקורה בנסיגה ארוכה של המד"ב כסוגה ספרותית דווקא בשנים שהקולנוע והטלוויזיה מפוצצים בכותרי מדע בדיוני מצליחים ואהובים. עכשיו אנחנו רוצים לדבר קצת על איך זה קרה, וגם לשאול אם ייתכן ששני כותרים חדשים — "שחקן מספר אחת" (עם עובד) ו"לבד על מאדים" (ידיעות ספרים) — יכולים להחזיר לז'אנר את האומף.

מהר, יורים עליך טילים בין כוכביים: שם של סופר מדע בדיוני מהשנים האחרונות? ולא, אסימוב לא נחשב. גם לא פיליפ ק. דיק או ארתור סי. קלארק. אבל סרט מדע בדיוני מהשנים האחרונות? יודע מה, אפילו רק מהשנה החולפת? "בין כוכבים". "קצה המחר". "כוכב הקופים: השחר". "שומרי הגלקסיה". "לוסי". "6 גיבורים". אתה יכול לעצור, הבנו את הנקודה.

אז המדע הבדיוני לא מת. רחוק מזה. אבל הוא כן החליף מגרש, מזה של המילים להוא של התמונות. זה לכאורה מתבקש ומובן מאליו, וזה גם מסתדר כרונולוגית: מאז פרוץ האפקטים הממוחשבים בשנות ה־90, הקולנוע יכול סופסוף לעשות את מה שבמשך שנים יכלו אמני הספרות הספקולטיבית רק לדמיין. אז זהו, יש לנו תשובה ואפשר לסגור את הכתבה: ה־CGI הרג את סופר המד"ב.

רק שזה לא נוסע, כי תראו מה קרה בשנים האחרונות בז'אנר־העל: ספרי הפנטזיה פורחים וכובשים ונהיים סרטים או סדרות טלוויזיה רק אחרי שהם עושים בוכטות כסף מנייר. כאילו, "הארי פוטר". "משחקי הכס". אם בספרות המד"ב היה בשנים האחרונות ולו סיפור הצלחה אחד בקנה המידה של ג'יי.קיי רולינג או ג'.ר.ר מרטין, הכתבה הזאת לא הייתה נכתבת והיינו צריכים לחשוב על משהו אחר בשביל הדמוגרפיה הבתולה.

"חולית", מהדורה ראשונה

"חולית", מהדורה ראשונה

יש לנו תשובה אפשרית אחרת, אבל לפני שננסח אותה צריך לקצרר את ההיסטוריה של הז'אנר: בראשית היו ה.ג' וולס וז'ול ורן וכיו"ב כותבים שהושפעו מהתמורות המדעיות של שלהי המאה ה־19, על כתפיהם התייצבו מי שנחשבים לתור הזהב של הסוגה — ארתור קלארק, אייזק אסימוב ורוברט היינליין, שהחלו לפרסם סיפורים קצרים לפני מלחמת העולם השנייה — ואחריהם צץ מה שנקרא "הגל החדש", עם כותבים כמו פרנק הרברט ("חולית"), רוג'ר זילאזני (סדרת "אמבר"), פיליפ ק' דיק ("האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות") והארלן אליסון, שאנתולוגיית "חזיונות מסוכנים" בעריכתו נחשבת ללב־ליבו של אותו גל חדש.

הכרוניקה המתוארת לעיל עושה עוול לערימה עצומה של כותבים מוכשרים, לרבות גאונים כמו ריי ברדבורי ("פרנהייט 451"), ג'ורג' אורוול ("אלף תשע מאות שמונים וארבע") ואלדוס האקסלי ("עולם חדש מופלא"), אבל הרשינו לעצמנו לדלג ולדלל כי הנקודה נמצאת במקום אחר: היו שני נחשולים נפרדים אך כמעט חופפים שבהם המד"ב ייצר רבי־מכר משפיעים, תור הזהב של שנות ה־30־50 והגל החדש של שנות ה־60־70. הנחשול השלישי — הפעם האחרונה שספרי מדע בדיוני יצרו הייפ והשפעה של ממש — היה בשנות ה־80, ימי השיא של התת־תת ז'אנר המכונה סייברפאנק. והתיאוריה שלנו היא שדווקא השיא האחרון הוליד את השפל הנוכחי.

למרות שהסייברפאנק הוליד פחות כותבים־כוכבים, עם יוצאי דופן כמו וויליאם גיבסון ("נוירומנסר") וברוס סטרלינג ("איים ברשת"), הוא המציא מחדש את המדע הבדיוני במונחים של אווירה. אם יוצרי תור הזהב הביטו אל הכוכבים ואל העתיד ונפעמו מהאפשרויות הטמונות במקומות וזמנים רחוקים, וסופרי הגל החדש אמרו "כן, ועכשיו דמיינו את זה עם סקס חופשי וטאץ' של רוחניות וסמים ממש טובים", הסייברפאנק ראה את מהפכת המחשוב ונכנס ללחץ. למען האמת, אם אתם רוצים להיכנס לראש הסייברפאנקי, עזבו רגע את מדף הספרים וצפו ב"בלייד ראנר" או ב"המטריקס". היצירות הקודרות האלה מייצגות בול את הלך הרוח.

הסייברפאנק היה הרבה דברים, אבל כיף לא היה אחד מהם. הוא פתח לך את הראש, כי זה מה שמדע בדיוני עושה, אבל לא במובן של "תחשוב כמה מדהים יהיה אם…" אלא של "קלוט איזה פחד יהיה כש…" (שוב, בהכללה. אבל לא גסה מדי). שם נתקע הז'אנר, ממתין שמישהו יזכיר לנו למה בכלל לקרוא מדע בדיוני אם התקף חרדה זה לא מה שבא לנו כרגע. ואם אנחנו כותבים פה בנימה אופטימית אחרי ששנינו קראנו את "לבד על מאדים" מאת אנדי וייר ואת "שחקן מספר אחת" מאת ארנסט קליין, זה מפני שלפני כל דבר אחר, הספרים האלה הם כיף שאין דברים כאלה.

"לבד על מאדים" הוא סיפורו של אסטרונאוט שנשאר — הו כן — לבד על מאדים. עד שתגיע משלחת הצלה צריך להסתדר שם סטייל מק'גייוור (או קרוב יותר לז'אנר, סטייל אפולו 13). "שחקן מספר אחת" מתרחש בעתיד מחורבן שבו המפלט של כולם הוא משחק רב־משתתפים מקוון חובק עולם, שאתה עובד בו ולומד בו ולצורך העניין מזיין בו, ועל מה שקורה כשממציא המשחק מכריז על תחרות נושאת פרס של מיליארדי דולרים. הספר הראשון כיכב ברשימת רבי־המכר של הניו יורק טיימס; את הספר השני יצא לכל אחד מאיתנו לדחוף לכמה וכמה קוראי יד־שנייה, ואין אחד מהם שלא צלצל אחרי שבוע להגיד תודה.

אמרנו שמדברים על ספרים ולא על סרטים, אבל הכי קל להסביר את וייר וקליין דרך ג'יי.ג'יי אברמס. זוכרים את "סטארטרק", הקאמבק הקולנועי של פרנצ'ייז מסע בין כוכבים? אז אברמס לקח את החומרים המוכרים של הסדרה והוסיף להם משהו שמעולם לא היה חלק מהדי.אן.איי שלה: פאן טהור. זה בדיוק מה שעושה וייר לתת־תת ז'אנר של המסע אל הכוכבים, וביתר שאת מה שעושה קליין לסייברפאנק.

ב"לבד על מאדים" זאת תכלס חוכמה קטנה יותר, כי בעצם זה טריק שאנחנו כבר מכירים: הישרדות בכל מחיר, על אי בודד או בלב ים או בספינת חלל תקולה, זה מתכון די בטוח ליצירה סוחפת. אלא שווייר גם מצחיק, לעתים קרובות ממש בקול רם, והוא גם אמן האנטי־דרמה: האיש כותב עד לשיא הדרמטי, ואז שוב מהרגע שאחרי, אבל לעולם לא מתעכב על הדרמה עצמה. זה מקליל את הספר שלו, הופך אותו לג'וי־רייד איפה שכותב אחר היה אולי דופק ברקסים לא נחוצים.

"שחקן מספר אחת" צריך ללא ספק לזכות באיזה פרס לענייני הפוך־על־הפוך. הוא הולך בדיוק למקומות הרגילים של הסייברפאנק — רשת המחשבים שאנחנו משתזרקים לתוכה, עתיד דיסטופי, דמויות שנראות כמו פליטים מ"האלמנט החמישי" — ובמקום לחשוש מזה מראה לנו איזה כיף זה. תושבי העולם של ארנסט קליין יכולים ליצור לעצמם את המילניום פלקון ולתקוף בעזרתה את כוכב המוות או להיכנס לתוך "משחקי מלחמה" ולהיות מתיו ברודריק. האפשרויות כל כך מסחררות — טוב, והרפרנסים לסרטים ולמשחקים של שנות ה־80 הם כל כך ספוט־און — ש"שחקן מספר אחת" הוא עונג, פשוט עונג שנעדר כל כך הרבה שנים מהספרות הספקולטיבית.

האם די בשני ספרים, שאחד מהם הוא בעצם יותר מדע אפשרי מאשר מדע בדיוני, כדי להחזיר את עטרת הז'אנר ליושנה? אין לנו מושג. אנחנו מקווים שכן, אבל גם אם לא, את שלנו עשינו. אחרי הכל, הכתבה הזאת נכתבת במטרה האחת והיחידה של לעשות לכם חשק לקרוא מדע בדיוני. תסתכלו לנו בלבן של הארבע עיניים — טוב, שמונה אם סופרים את הזכוכיות — ותגידו לנו שנכשלנו במשימה.

10 ספרי מדע בדיוני שכל אחד צריך לקרוא**

"גר בארץ נוכרייה", מהדורה ראשונה

"גר בארץ נוכרייה", מהדורה ראשונה

1) גר בארץ נוכרייה, רוברט היינליין. שוב עומק דתי, אבל במקרה הזה גם עומק רגשי שלאו דווקא מאפיין את היצירה של היינליין. ספר מונומנטאלי שמצליח להגדיר את גבולות (ומגבלות) האנושיות באופן מרהיב, ועל הדרך בונה משל כביר שהנמשל שלו הוא נגר אחד יליד נצרת.

2) "חולית", פרנק הרברט. הדבר הכי קרוב לתנ"ך של הז'אנר, גם מבחינת ההשפעה וההיקף וגם בגלל העומק התיאולוגי הכמעט לא נתפס. יצירת מופת של כתיבה באשר היא כתיבה, ועדיין הספר שאני הכי מחכה לעיבוד קולנועי נורמלי שלו (אבל בבקשה בבקשה, לא על פי חודורובסקי).

3) לוחמי החלל, היינליין. אולי הספר שהכי נדפק אי פעם מהסרט שנעשה על פיו, ולא בגלל ש"גברים בחלל" של פול ורהובן היה כל כך נורא, אלא כי פשוט אין כמעט שום קשר בינו ובין היצירה של היינליין. זה מד"ב סוציולוגי מבריק דווקא מפני שהוא מיליטריסטי וגובל בפשיסטי; לא זוכר מקרה דומה של תפיסת עולם כל כך בעייתית כתובה באופן כל כך מושלם.

4) The Forever War, ג'ו הלדמן. יצירה אחות ל"לוחמי החלל" וספר מטלטל בזכות עצמו שנכתב מתוך מלחמת וייטנאם, ונשמע מוכר מדי לאוזניים ישראליות גם עשורים אחר כך. כולל את אחד המשפטים היפים בתולדות הסוגה, שנכתב על פלנטה בתולית דמויית כדור הארץ: "היא נראית כפי שהארץ הייתה נראית לו התייחס אליה האדם בחמלה ולא בתאווה".

5) עולם טבעת, לארי ניבן. יצירתיות אין סופית, חוש הומור כביר וקנה מידה עצום — הספר הזה יכול לשכנע שונאי מד"ב שהם לא יודעים מה טוב. יש אפילו זיונים! ולא כולם עם חייזרים!

6) המשחק של אנדר, אורסון סקוט קארד. עוד ספר שנדפק מסרט, הפעם דווקא כן מפני שהוא כה גרוע, אבל גם ההפך המוחלט מ"לוחמי החלל": הסביבה הצבאית כאן עוברת אנטי־גלוריפיקציה מוחלטת. ספר הומאני, רגיש ומרגש שגרם לי לבכות יותר מפעם אחת.

7) 2001: אודיסאה בחלל, ארתור סי. קלארק. אני חושב שבגלל הספר הזה נעשיתי קורא מדע בדיוני. זה המיטב של מה שהז'אנר יודע לעשות: גם לסובב לך את הראש מרוב רעיונות גדולים וגם לגרום לנשימתך להיעתק מרוב יופי ("ברגע אחד, רגע קצר מכדי להימדד, התהפך החלל והסתובב סביב עצמו". הנה משפט שאני זוכר בעל פה לפחות 25 שנים). אגב, הדבר לעשות זה לקרוא ואז לראות: הסרט הוא יצירת מופת בזכות עצמו, אבל אני לא מכיר אחד שממש הבין אותו בלי לקרוא את המקור.

8) קץ הילדות, קלארק. אוקיי, רגע: למה החייזרים האלה שמרחפים מעל הערים הגדולות שלנו כבר שנים ואפילו הביאו שלום המוני מסרבים להיחשף בפנינו? עזבו את הז'אנר — התשובה לשאלה הזאת היא אחד הספרים הנבונים, וגם אחד העצובים, שקראתי מימיי.

9) פניי מועדות לכוכבים, אלפרד בסטר. לקרוא ולא לתפוס שהדבר הזה נכתב בשנות ה־50 של המאה ה־20. כל מה שהסייברפאנק יעשה במעצבן 30 שנה אחריו, בסטר עשה במדהים. סיפור נקמה אדיר, ובראשו אולי הדמות המסעירה ביותר בתולדות הסוגה.

10) טרילוגיית המוסד, אייזק אסימוב. יש בעצם שבעה ספרים בסדרה הזאת, אבל העיקר זה הטרילוגיה הראשונה, והעיקר בתוכה הוא רעיון הפסיכו־היסטוריה — מדע ניבוי העתיד האמצעים סטטיסטיים וכנראה ההברקה הכי גדולה של אסימוב אי פעם.

הונררי מנשן: עריצה היא הלבנה (היינליין), מפגש עם ראמה (קלארק), הקיסם בעינו של אלוהים (ניבן וג'רי פורנל), מלחמת האדם הזקן (ג'ון סקאלזי), הכרונוליתים (רוברט צ'רלס ווילסון) ו־Only Forward (מייקל מרשל סמית). וכמובן גם מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, בית מטבחיים חמש, עריסת חתולהסירנות של טיטאן ואלף תשע מאות שמונים וארבע, רק שאני פשוט לא מצליח להתייחס אליהם כספרי מדע בדיוני

*הטקסט הזה נכתב ב"אנחנו" כי הוא נוצר בשיתוף עם שירי צוק, מבקרת הספרים של בלייזר. פורסם בגיליון ינואר (כן נו, של בלייזר)

**אני יודע, עם הטרילוגיה של אסימוב זה יוצא 12. אל תתקטננו. וכן, אני יודע גם שבמהדורה המודפסת זה פורסם עם רשימה אחרת לגמרי – "12 ספרי מד"ב טובים שפספסתם מאז באג 2000". אלא שזאת רשימה שכתבה שירי, וזה הבלוג שלי, אז זהו

 

מודעות פרסומת

2 תגובות ל-“זוכרים איזה כיף היה פעם בעתיד?

  1. אני לא מתווכח לגבי תרגומים, אבל באנגלית יש עדיין ספרי מד״ב מוצלחים שממשיכים לצאת. ספרי פנטזיה מטבעם פונים לקהל רחב יותר, זו לא תחרות. ובקיצור – תקרא את Ancillary justice – http://www.amazon.com/Ancillary-Justice-Imperial-Radch-Leckie/dp/031624662X

  2. אתה פשוט לא מעודכן – המדע בדיוני היום נמצא בשיא כוחו עם כותבים נהדרים כמו ג'ון סקאלזי, קוני ויליס צאן ועוד.

    אנחנו עכשיו בליבו של תור הזהב החדש וחבל שאתה מפספס את זה – לארץ זה פחות מגיע כי קוראי המד"ב קוראים לרוב באנגלית או שומעים – ואף אחד לא צריך את סטימצקי וצמת ספרים בשביל לצרוך את התרבות שלו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s