"לא נשבר" ו"עיניים גדולות": ביקורות מאופקות

"יש, איציק שמולי שלישי!"

"יש, איציק שמולי שלישי!"

במדגם לא מייצג אך נרחב למדי שערכתי, 100 אחוז מהנשאלים עיקמו את האף מול הצירוף "סרטה של אנג'לינה ג'ולי". מה יש בנו שמסרב לקבל אנשים מולטי־דיסציפלינריים? למה כל דוגמנית שמחליטה לשחק וכל שחקן שמחליט לביים הם שרלטנים עד שתוכח חפותם? קטונתי מלפענח את זה, אבל את האמת צריך לומר: גם אני עיקמתי את האף מול "סרטה של אנג'לינה ג'ולי". ועכשיו אני קצת מתבייש, כי הבמאית היא בפירוש לא הבעיה של "לא נשבר".

זה סיפור אמיתי, וכדרכם של סיפורים אמיתיים מהמלחמה ההיא, הוא לגמרי לא נתפס: הרץ האולימפי לואי זמפריני (ג'ק אוקונל), שייצג את ארה"ב באולימפיאדת ברלין, גויס והפך לאיש צוות אוויר. מטוסו הופל מעל האוקיינוס השקט, והוא מצא את עצמו חולק סירת הצלה קטנה עם שניים מחבריו (דומהל גליסון וגארט הדלונד). אחרי 47 ימים בלב ים, במה שיהפוך לסצנה הכי טובה של "לא נשבר", הגיעו חדשות רעות וחדשות טובות: הסירה אותרה, אבל בידי היפנים.

כאן תופסים הסיפור והסרט תפנית אל השאול ההיסטורי השחוק מרוב שימוש קולנועי של מחנה השבויים היפני, ובמקרה הזה סדרה שלמה של מחנות. את תפקיד השטן ממלא המפקד הסאדיסטי־פסיכוטי המכונה "הציפור" (טקמאסה אישהארה, מוזיקאי המוכר יותר בכינוי "מיאבי"). 137 דקות נמשך "לא נשבר", ורוב הדקות האלה מתרחשות בתוך מדור כזה או אחר של הגיהינום. עינוי רודף עינוי, כאב רודף כאב ורעב רודף רעב. בדיוק בגלל זה אין במאי שהיה מציל את "לא נשבר", כמו ששניים מהתסריטאים שלו – ג'ואל ואיתן כהן – לא מצילים אותו.

הבעיה של הסרט הזה היא ש"איש אוכל חרא" זה לא סיפור, וזה בטח לא סרט. בדיוק כמו "12 שנים של עבדות", שהתרחש בסביבה הרבה פחות משומשת מבחינה קולנועית ונווט בידי במאי מנוסה ומוכח הרבה יותר מג'ולי, הגרף של חוויית הצפייה מתחיל באינטנסיבי, נעשה קשה מנשוא כבר בשליש הראשון, גולש לרעש לבן בתחילת המחצית השנייה ועושה רושם לא נעים של פורנו עינויים לקראת סופה.

אל תבינו לא נכון. סטיב מקווין ניגש ל"12 שנים" עם הכוונות הכי טהורות בעולם ועם מלוא הכבוד למקור הספרותי־אוטוביוגרפי, ואני קורא שגם העיבוד של אנג'לינה ג'ולי לספרה של לורה הילנברנד הוא פחות או יותר נאמן למקור, ומכאן שגם להיסטוריה. אלא שאותנטיות היא אובר־רייטד והמציאות היא תסריטאית בינונית במקרה הטוב. לכן מעולם לא נעשה סרט־כלא שנכנס ליותר לבבות מאשר "חומות של תקווה" הבדיוני, ולכן לא נעשה סרט שואה נגיש יותר – או אולי נכון יותר לומר מנגיש יותר – מ"רשימת שינדלר".

"יש סדק בכל דבר", לימד אותנו לאונרד כהן. "ככה האור נכנס פנימה". אבל בסרטים כמו "12 שנים" ו"לא נשבר" יש רק חושך, ואנחנו לא בנויים לשבת בחושך ולצפות רק בעוד חושך. אחד הדברים הכי יפים שעשה פרנק דרבונט ב"חומות של תקווה" היה להכניס קרן שמש לכל פריים אפשרי בסרט שלו, קרן שמש מילולית לחלוטין לתוך האופל של הכלא; הדבר הכי חכם שעשה ספילברג היה להביא למסך סיפור שואה שהסתיים בטוב, כי הדעת איננה סובלת את אלה שנגמרו ברע. סדק, זאת הנקודה. צריך סדק.

קשה ללמד זכות על הבימוי של "לא נשבר" – הוא חסר מעוף בכל המובנים האפשריים, לרבות העבודה של ג'ולי עם הצלם הבדרך כלל עצום רוג'ר דיקינס – אבל תנאי הפתיחה הם כאלה שזה לא באמת משנה. בשורה התחתונה זה עוד סרט על מחנה שבויים יפני, כך שנעדר מכאן אפילו אפקט ה"אז ככה זה נראה" ששירת היטב את המחצית הראשונה של "12 שנים"; כשזאת סביבת ההתרחשות, וכשההתרחשות עצמה היא ספירת מלאי של מדורי גיהינום, איי רסט מיי קייס: אין במאי שהיה מציל את הדבר הזה.

כמה אני מתחבר לבמאי של "עיניים גדולות"? פעם פרסמתי כתבה שלמה תחת הכותרת "למה אני שונא את טים ברטון", זה כמה. הפילמוגרפיה שלו נחלקת מבחינתי לשלוש קטגוריות: סרטים בינוניים ומוערכים מדי ("באטמן חוזר", "אד ווד", "המספריים של אדוארד"), סרטים גרועים ומוערכים מדי (ביטלג'וס", "הפלישה ממאדים") וסרטים מחורבנים ולא מוערכים בכלל (כל דבר מהעשור האחרון, פחות או יותר). אתם יכולים לראות בזה גילוי נאות, אבל האמת היא ש"עיניים גדולות" אינו סרט של טים ברטון.

אוקיי, טכנית הוא כן. ברטון הוא הבמאי של הסיפור האמיתי הזה על הציירת מרגרט קין (איימי אדאמס), שציורי הילדים־עם־העיניים־הגדולות שלה כבשו את העולם בשנות ה־50, אלא שבעלה וולטר קין (כריסטוף וולץ) לקח עליהם את מלוא הקרדיט וגרף את מלוא התהילה. זה סיפור מוזר על שני טיפוסים מוזרים, ומהבחינה הזאת – זאת ושתיים־שלוש סצנות שבהן הופכות העיניים הגדולות משטיק של ציירת לשטיק של במאי – אפשר לומר שזה אכן סרט של טים ברטון. אבל מכל שאר הבחינות זה סרט של במאי אחר, וככזה צפיתי בו לא בהלך הרוח הברטוני הרגיל שלי – "הו לא, לא שוב" – אלא בסקרנות אמיתית.

"למה אני שונא את טים ברטון" התנקז לתוך אמירה אחת: האיש הוא פורמליסט חסר תקנה, וכדי להוסיף חטא על פשע הוא גם פוני של טריק אחד. רוצה לומר, לא זו בלבד שהוא מתעניין אך ורק באיך שהדברים נראים, אלא שהם תמיד נראים אצלו אותו דבר. כל הגותיות הסטודנטיאלית הזאת, כל האיפור הכבד, כל ההלנה בונהם קרטר – האיש מחליף עלילות, אלא שהסרט נשאר אותו סרט. והנה מגיע "עיניים גדולות", שמתרחש במציאות תקופתית במקום באיזו פנטזיה מעוצבת, ומתרכז במניעים הפסיכולוגיים של שתי דמויות. לא של שתי קריקטורות מהסוג שג'וני דפ עשה מהן קריירה, ולא במקרה כזאת ששזורה בזו של ברטון (אבל עזבו, על למה אני שונא את ג'וני דפ נדבר במועד אחר).

אז "עיניים גדולות" הוא הזדמנות לבדוק איזה מין במאי הוא ברטון מתחת לכל השטיקראי, ואני שואב עונג מיוחד מלסכם את זה בשתי מילים: לא משהו. טים ברטון הזה במאי לא משהו.

למה שאישה תיתן לבעלה לקחת קרדיט על הציורים המצליחים שלה? איזו מין פתולוגיה מפעילה בעל שלוקח את הקרדיט הזה? אני לא יודע, כי טים ברטון לא יודע. או שהוא לא מתעניין, שזה עוד יותר גרוע. לגבי הפסיכולוגיה של מרגרט קין, ברטון עד כדי כך לא מתעניין בה שהוא נותן לקריין שלו – העיתונאי דיק נולאן (דני יוסטון) – לסכם אותה במשפט סתום אחד. ובנוגע לבעלה, כל מה שיש לומר על העניין של ברטון בדמות הזאת מסתכם בליהוק של וולץ.

כן, הגיע הזמן להודות בזה: וולץ היה הברקה של סרט אחד, ולסרט הזה קראו "ממזרים חסרי כבוד". כל מה שהוא עשה מאז חושף אותו כמגזימן ומקצינן סדרתי, עוד יצרן קריקטורות. "משחק הוא תגובה", מלמדים בכל בית ספר, Acting is reacting. אם אתם מאמיניים בזה, אז תאמינו גם בזה: שני אוסקרים מגיעים לאיימי אדאמס על התגובות המעולות שלה למשחק הנורא של וולץ.

"עיניים גדולות" הוא סרט בינוני, לא פחות ובטח לא יותר, ובסופו של דבר אני חושד שטים ברטון הלך על הפרויקט הזה בשביל השתיים וחצי סצנות שבהן הוא מנפיש את העיניים הגדולות. וכמה קלאסי, כמה צדק פואטי, שהסצנות האלה אכן מביאות למסך את ברטון הישן והטוב: סטודנט לקולנוע שמעולם לא התבגר, אמן עם התמכרות כל כך קשה לצורתם של דברים שאין לו חצי מושג באשר להווייתם. ועם זאת, מגיעות לו ברכות: 27 שנים אחרי "ביטלג'וס", טים ברטון עשה סופסוף את הסרט השני שלו.

מצורף חינם לניצולי "לא נשבר": 5 סרטי מחנה שבויים שדווקא יש סיבה לראות

1) האשלייה הגדולה, 1937. סיפורם של שני אסירים צרפתים במחנה שבויים גרמני במלחמת העולם הראשונה. זה אולי הסרט הכי אנושי שנעשה על הסיטואציה הלא האנושית הזאת, וז'אן רנואר ביים אותו לכדי שלמות.

2) הגשר על הנהר קוואי, 1957. אלק גינס ענק בסרט הענק הזה, סיפור אמיתי (הגם מוקצן מאוד) על שבויים בריטים שנעשים קצת יותר מדי מעורבים רגשית בבניית גשר עבור שוביהם היפנים. דיוויד לין ביים את הזוכה בשבעה אוסקרים, מוצדקים אחד־אחד.

3) הבריחה הגדולה, 1963. חד־משמעית הכי הרבה כיף שאפשר לעשות בסרט מחנה שבויים. שוב סיפור אמיתי־מוקצן מהמלחמה השנייה, הפעם במחנה גרמני, וסרט ששווה לצפות בו ולו בשביל סצנת האופנוע האיקונית של סטיב מקווין. ביים ג'ון סטרג'ס.

4) אימפריית השמש, 1987. זה לא סטיבן ספילברג בשיאו, אבל במחנה היפני הוא רקח כמה סצנות פשוט עצומות – בכל מובן אפשרי של המילה. ג'ון מלקוביץ' נהדר, כריסטיאן בייל הילד מראה ניצוצות, ושוב: זה ספילברג. כמו מייקל ג'ורדן, הוא ענק גם ביום בינוני.

5) האנשים מאחורי השמש, 1988. היי, ומה אם אתם רואים סרטי מחנות שבויים דווקא בשביל פורנו העינויים? אם זה המצב, אז Men Behind the Sun ההונג־קונגי זה בשבילכם. ניסויים רפואיים, הקפאה למוות, רצח תינוקות – הכל קורה במחנה היפני הזה. טון פיי מו ביים מועמד רציני לתואר הסרט הכי חולה בכל זמנים.

פורסם בפנאי פלוס, 15.1.15

מודעות פרסומת

תגובה אחת ל-“"לא נשבר" ו"עיניים גדולות": ביקורות מאופקות

  1. Big Fish זה סרט נהדר של טים ברטון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s