שלא תדעו נשים מעניינות

הלבשה: יאיר לפיד

יונה ואני #1: בשנת 1991, כשהייתי בן 17 ובירושלים התקיים פסטיבל הקולנוע, שכבתי על הדשא של גיא בן הינום ממש מתחת לסינמטק וקראתי שירים של יונה וולך. יכולתי לספר לכם כמה התחברתי ל"יונתן" ("יונתן הם קוראים/ קצת דם/ רק קצת דם לקינוח הדבש") או כמה שנים המשכתי לצטט את את השורה "כמה שתחלק את העולם לשניים/ הוא העולם יחלק אותך לשניים בחזרה" (מתוך "עוד בורגני"), אבל האמת היא שאני מזכיר את המעמד ההוא כי לקרוא יונה וולך מתחת לסינמטק ירושלים זה הכי פלוץ שיצא לי לצאת, ואני רוצה לנצל את הבמה הזאת כדי להתנצל על כך קבל עם ויקום. תודה.

יונה ואני #2: אבא שלי מוזכר בביוגרפיה מאת יגאל סרנה שעליה מבוסס "יונה". אבי היה חלק מעיתון סאטירי שתרמו לו וולך וכותבים אחרים, והיה מקורב באותן שנים גם למאיר ויזלטיר ויאיר הורביץ – הראשון נעדר אמנם מסרטו של ניר ברגמן אבל תמיד מוזכר לצד וולך בדברי ימי השירה העברית, והשני נוכח בסרט בדמותו של מיכאל מושונוב. אני מספר לכם את זה מפני שלראשונה בחיי צפיתי בביוגרפיה קולנועית שיש לה איזושהי נגיעה לביוגרפיה האישית שלי, ועכשיו תחזיקו שנייה את המחשבה הזאת.

"יונה" מפגיש אותנו עם וולך (נעמי לבוב) רגע לפני שהעורך גבריאל מוקד (שלום מיכאשווילי) מגלה אותה והחבורה של יאיר הורביץ מאמצת אותה. עיקר תשומת הלב של ברגמן הולכת לאפיזודה שבאה אחרי פרסום ספר השירים הראשון שלה: אשפוזים חוזרים בבית החולים לחולי נפש טלביה, לרבות טיפולים בכדור האז־ניסיוני אל.אס.די. בשיא השגעת לקתה וולך גם במחסום כתיבה בלתי עביר, ומכאן ש"יונה" הוא סיפור על משוררת שמוצאת את קולה, מאבדת אותו ו – אוי נו, זה לא ספוילר – זוכה בו בחזרה.

בדיוק לפני שבוע, אפרופו "מר טרנר", רטנתי כאן על הרקורד הרע של הביוגרפיה הקולנועית. בהכללה לא גסה מדי, סרטים נוטים לקרוס תחת נטל הפיצוח של דמויות היסטוריות. הבעיה טמונה בעצם הפיצוח: בני אדם אינם משוואות שיש לפענח, בעיות של נעלם אחד שיש למצוא. זה לא מקרי ש"רוזבאד", כנראה המפתח־לדמות הכי מפורסם בתולדות הקולנוע, הוא פיצוח של דמות בדיונית (כלומר, "האזרח קיין" אמנם נשען על דמותו של איל העיתונות ויליאם רנדולף הרסט, אבל הוא היה גרסה מומצאת של אדם ושל נפשו); אנשים הם פשוט לא עד כדי כך פשוטים. לזכותו של ברגמן ייאמר שבחלק הארי של סרטו הוא נראה כמי שמבין את זה לגמרי, אבל לגנותו ייאמר שהוא בכל זאת התפתה לפצח את יונה וולך.

אני לא רוצה להיכנס לפרטים שכן מהווים ספוילר, אז נגיד ככה: בפשטנות מבאסת למדי, ברגמן הולך על הפיתרון הקל ומאתר רגע בילדותה של וולך שאמור לפענח אותה. את השיגעון שלה, את הכישרון שלה. בהיבט הזה, "יונה" הוא ביופיק כושל במיטב המסורת. וההיבט הזה די השתלט לי על חוויית הצפייה.

אוף טופיק, אבל לא באמת: היה לי פעם מורה לקולנוע שהפציר בנו להישען לאחור במושב ולא לרכון קדימה אל המסך. התיאוריה שלו הייתה שהרוכן נוטה לפענח את הסרט במקום לעשות את הדברים בסדר הראוי, קרי לצפות תחילה ולחשוב רק לאחר מעשה. הוא אמר המון שטויות, המורה שלי, אבל הוא ממש נעץ מסמר עם הטיפ הזה: קודם צופים. אחר כך חושבים.

נזכרתי במורה ההוא למחרת הצפייה השעונה־לאחור שלי ב"יונה", כי הסרט הזה התעורר איתי בבוקר וגרם לי לחשוב – בזמן ובמקום הראויים, המורה – שהפיצוח הפסיכולוגי הוא חלק זניח ביצירה שרוב־רובה עוסק בפרק ספציפי בחייה של דמות שמגמדת את ההגדרה "מרתקת". ככה יצא שאחרי שישנתי על זה, זכרתי לא את מפח הנפש מהפסיכולוגיה בגרוש אלא את ההופעה המכושפת והמכשפת של נעמי לבוב כמשוררת מוכת שיגעון ורדופת כישרון.

"נו, איפה המועדי הדלקת נרות?"

"נו, איפה המועדי הדלקת נרות?"

בכל הנוגע לעשייה, "יונה"אינו סרט אחיד. ברגמן כאמור נופל מצד אחד למלכודת הפיצוח, ומצד שני עושה ממש כיתת אמן בנושא "סרט מונע־דמות";  הצלם הגרמני לוץ ריטמאייר לא עושה שום דבר שמצדיק את הייבוא של שחקן זר, אבל העורכת אילה בנגד מצדיקה משפט אחר שאמר לי המורה ההוא, "עורך מציל צלם"; ונעמי לבוב – מה אני אגיד לכם, רק בשביל החיוך הממזרי הזה שהיא סיגלה לעצמה שווה לצאת מהבית. זאת הופעה שמצדיקה לבדה את מחיר הכרטיס, חד וחלק.

בכל הנוגע למהות, הנה מה שהבנתי בבוקר שאחרי: "יונה" במיטבו וברובו הוא בכלל לא ביופיק. הוא פרשנות די חופשית לדמות שהיא חלק מהמיתולוגיה של כולנו ולאישה שכולנו מכירים, רק שלא תמיד קוראים לה יונה והיא לא בהכרח משוררת. אבל היא תמיד אישה יצירתית, ואחרת, ומצ'וגעת, ומסוכנת קודם כל לעצמה. אני תמיד ממליץ לגברים צעירים שלא יחפשו להם בחורות מעניינות, ויותר משהוא ביופיק או חתיכת ישראליאנה, "יונה" הוא סרט על בחורה הרבה יותר מדי מעניינת.

זוכרים את המחשבה שביקשתי מכם להחזיק? אז בגלל האופי הזה של "יונה", כל דעה מוקדמת על האישה האמיתית פסולה לעדות על הסרט הזה. אל תקשיבו לאנשים שהכירו אותה ואומרים שזאת לא היונה שהם הכירו, כי זה לא על יונה שהם הכירו. אני מצדי לא אקשיב לאבא שלי, כי הוא יצפה בסרט רכון אחושלוקי קדימה וינסה לזהות שם את החיים האמיתיים.

פורסם בגירסה מקוצרת בפנאי פלוס, 18.12.14

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s