שנינו יחד תחת

"טוב, אז פעמיים מנה קיסרית וסלט ירוק קטן"

"טוב, אז פעמיים מנה קיסרית וסלט ירוק קטן"

אם אתם רוצים לעצבן אותי, תגידו "אמריקקי". כן, פשוט תהיו האנשים האלה שמתגוררים בחלק של העולם שאין לו מספיק פאסון בשביל להתקבל לאפריקה ותתפסו תחת על המעצמה שהביאה את האדם לירח ואת "מלחמת הכוכבים" לקולנוע.

יחס מתנשא להוליווד, תת־סעיף של "אמריקקי", מביא לי אפילו יותר את הסעיף. 19 מתוך 20 המקומות הראשונים ברשימת ה־250 של imdb – עדיין המדד הכי אמין שיש לנו לטעם הגלובלי בקולנוע – הם סרטים אמריקאיים. לא יותר מ־45 מתוך 250 הסרטים האהובים בעולם דוברים שפה שאיננה אנגלית; זה שלושת־רבעי רשימה לאמריקה ופחות מרבע לכל שאר מדינות העולם. אז תשנאו את הוליווד חופשי, אבל אל תזלזלו בה. היא עיצבה לנו את הדמיון הקולקטיבי.

אחרי שסיימתי לנסח את כתב ההגנה הזה, תנו לי לספר לכם על שני סרטים אמריקקיים אופייניים למזבלה ההוליוודית.

ביל מאריי מספר בדיחת קרש. כמה רע יכול להיות סרט שזה מה שקורה בשוט הראשון שלו? בכלל, כל הפתיחה של "וינסנט 'הקדוש'" – שאלוהים יעזור לפורום פילם על המירכאות המונפצות האלה – מבשרת טובות. למשל, מליסה מקארת'י בתפקיד דרמטי: היא מגלמת אם חד־הורית שבקושי שורדת, וההפוגה הזמנית בבדיחות־הבחורה־השמנה בהחלט עושה לה רק טוב. או נעמי ווטס בתפקיד של זונה רוסייה; זה ללא ספק התפקיד הכי חריג בפילמוגרפיה הרצינית למדי של ווטס, והיא ממלאת אותו בצורה די מרהיבה. וכמובן, מאריי. כולם אוהבים את ביל מאריי.

אז מאריי הוא וינסנט, השכן החדש – והזקן, והמריר, והדלפון – של אימא מגי ובנה־יחידה אוליבר. וינסנט שותה בכל שעות העירות והחברה שלו היא זונה, אבל עובדים עם מה שיש, אז מגי מאמצת אותו כבייביסיטר החדש שלה. עכשיו תופס הסרט כיוון שהעלה בדעתי את "סנטה בשקל", עם השטיק של מבוגר מחוספס ונטול עכבות שחונך ילד תמים ונטול מושג. במיטבו, החלק הזה של "וינסנט" זרק אותי אפילו ל"עולם מושלם" של קלינט איסטווד, עם קווין קוסטנר במשבצת שימלאו אחריו בילי־בוב תורנטון כסנטה קלאוס וביל מאריי כסנטה וינסנט.

יש משהו שבלוני לעייפה בסרטי חניכה, וגם סיפור החניכות של "וינסנט" מידרדר פה ושם לאזורים של "ניחוח אישה" (בואו נגזים! עם!! הדרמה!!!) ולחלופין "קראטה קיד" (תראו לי עוד סרט שבו טקס ההתבגרות של הילד הוא להכות בחזרה את הביריון, והרווחתם ביושר "אמריקקי" אחד). ועדיין, המחצית הראשונה של "וינסנט הקדוש במירכאות מוזרות" היא בעיקר טור דה פורס קומי של ביל מאריי.

עכשיו יש לנו בעיה קטנה, כי בשלב מסוים משתנה "וינסנט" למשהו אחר לגמרי שאין לי לב לחשוף מראש. בואו נגיד ככה: פתאום זה כבר לא סרט על ילד והבייביסיטר המוזר שלו. פתאום זה על אותה קדוּשה – בלי שום מירכאות – שמוזכרת בשם הסרט ומשתלטת על העלילה בישורת האחרונה, עד לקליימקס מהאיומים ביותר שראיתי מימיי. לא מפני שהוא גרוע באופן כל כך חסר תקדים, אלא כי הוא כל כך נורא בהשוואה למה שנבנה בישורת הראשונה של "וינסנט".

זה הסרט הראשון באורך מלא של תאודור מלפי כתסריטאי וכבמאי, וכמעט מובן מאליו שכל העבודה שלו כאן קמה ונופלת – דגש על נופלת – סביב הטון. המרְגָש, אם תרצו, של העסק כמכלול. בעצם יש לנו כאן שני סרטים שונים לגמרי, אחד קומדיה אורבנית מרירה ומצחיקה והשני דרמת הולמרק שקיבלה את ישו לא רק כמושיע אלא גם כתסריטאי, ומלפי לא עושה כלום כדי להכין אותנו למהפך הזה. הסרט שלו פשוט מתאבד באמצע והופך ממש בן סצנה מכיף אמיתי למגלגל־עיניים מהסוג הנחות ביותר.

"שומרי הגלקסיה" יצא השבוע במהדורות הביתיות. עטיפת הבלו־ריי הזכירה לי שאני רוצה את הסרט הזה בבית, כי כמו שאני מכיר את עצמי יבואו אחרי הצפייה הראשונה ההיא לפחות עוד ארבע־חמש. אני מזכיר את זה כאן מפני ש"שומרי הגלקסיה" עושה הכי טוב את מה שהוליווד עושה הכי טוב: בידור בקנה מידה גדול שהיכולת שלו לסחוף ולהצחיק מאפשרת לו לחטוא בשמאלץ מעת לעת בלי שזה יפריע למהלך התקין של הדברים. סנטימנטליות היא חלק מהשקפת העולם האמריקאית, וביתר שאת מזו ההוליוודית, ואין לי עם זה שום בעיה. אבל סרט שהטון שלו משתנה באחת וללא הופכין מצינה לדביקות ומסרקזם אפל לחרדת קודש – זאת כבר הפרת חוזה מול הצופה שישב שם כמו טמבל ואשכרה היה משוכנע שהוא חווה עוד "סנטה בשקל".

מכל השחקנים שמועסקים היום בהוליווד, רוברט דאוני ג'וניור הוא היחיד שניחן בקסם ג'ק־ניקולסוני. שדי בכריזמה שלו כדי להפוך סרט בינוני לנחמד ("איירון מן 2") או סרט מחפיר לנסבל ("שרלוק הולמס". שניהם). לאור כל זאת, אני אפילו לא מצליח לדמיין כמה נורא היה "השופט" בלי רוברט דאוני ג'וניור.

אז דאוני הוא האנק, עורך דין שחוזר לעיירת ילדותו היכן שאביו השופט (רוברט דובאל) מואשם ברצח. האחים שלו גלן (וינסנט דונופריו) ודייל (ג'רמי סטרונג) כבר שם כדי לספר לו דברים שהוא יודע על העבר אבל מישהו הרי צריך לעדכן את הצופים, וגם האחת שנשארה מאחור (ורה פרמיגה) עדיין שם מאחור.

כן, אפשר לומר ש"השופט" נשען על פרמיס לעוס ומאוס. לעזאזל, אפילו ב"זולנדר" עשו צחוק מהשטיק של הבן האובד השב לעיירה, ומאז עברו איזה 13 שנות קולנוע. אבל ייאמר כמעט לזכותם של הבמאי/ תסריטאי דייב דובקין ושותפיו לכתיבה ניק שנק וביל דובוק שהם עשו עם זה את המקסימום. אני באמת לא חושב שמישהו בעולם היה עושה מ"השופט" סרט מביך יותר (למשתתפיו) או נמרח יותר (לצופיו).

אם ל"וינסנט הקדוש" לוקח חצי סרט לקחת פנייה לא נכונה, אז "השופט" עושה את זה בתוך חצי דקה. אמרתי קודם שזה כמעט לזכותם של היוצרים, והתכוונתי לזה לפחות בהיבט שהוזכר לעיל – זה של החוזה עם הצופה. דובקין ושות' אומרים לך מראש שזאת תהיה מלודרמה מגושמת על אבות ובנים, אשמה והיעדרה, שכר ועונש, משחק ומוגזם. מי שמצפה ליותר – בעיה שלו.

"השופט" הוא סרט כמעט סביר ביושבו כדרמה משפטית, אבל כמלודרמה משפחתית הוא בלתי נסבל. דמיינו את כל הקונפליקטים הצפויים בין שופט נכבד אך מזדקן לבנים שגדלו בצילו או נמלטו מהצל הזה, ותסמכו על הדובקינים שיריצו לכם אותם אחד־אחד. בלי טיפת שאר רוח, בלי עשייה קולונועית מיוחדת שאיכשהו תתאזן עם כל הקלישאות.

צפיתי בסרט הזה בקושי 24 שעות אחרי שראיתי את "וינסנט" והרהרתי ב"סנטה בשקל", והנה מופיע בילי־בוב ת'ורנטון בתפקיד התובע. על המקום זה סגר לי שני סרטים אמריקקיים שהיו משתפרים משמעותית אם הבמאים שלהם היו צופים יותר ב"סנטה בשקל" ופחות ב"ניחוח אישה".

היי, הנה מחשבה: במקום לראות חצי סרט סביר עם ביל מאריי וסרט שלם נורא עם רוברט דובאל, למה שלא תארגנו לכם סרט טוב אחד עם שניהם?

הוא נחת כאן ב־2011 ומיד ירד כלעומת שבא: "מסיבת ההלוויה שלי", סרט הביכורים של הבדרך־כלל־צלם ארון שניידר. דובאל הוא מתבודד מזדקן, יליד טנסי, שמחליט לארגן לעצמו מסיבת הלוויה בעודו בחייו; מאריי הוא מנהל בית ההלוויות שצריך איכשהו לחיות עם המיזם הזה. טיפה של אמריקקיות אין ביצירה הקטנה הזאת שמסתובבת בסירקולציה של ערוצי הסרטים, ואני ממליץ לגמוע אותה במלואה על תקן נוגדן לשתי בועות הסבון האלה שעולות כאן השבוע.

פורסם בפנאי פלוס, 27.11

 

מודעות פרסומת

תגובה אחת ל-“שנינו יחד תחת

  1. סתם הערה קטנונית – לא כל סרט דובר אנגלית נוצר בארה"ב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s