המיץ והזבל

"ברצינות, דרור מ'שי ודרור'?"

"ברצינות, דרור מ'שי ודרור'?"

גם סרט בינוני צריך לדעת לעשות. זאת המסקנה המצטברת מ"הלוואי והייתי כאן" ו"טראש" (בתמונה), שני סרטים שאין ביניהם שום קשר סגנוני או נושאי, ואני בכל זאת מזכיר אותם בנשימה אחת כי הראשון הוא סרט בינוני כהלכתו, והשני הוא סרט בינוני מחורבן.

ייאמר מראש: במונחים של שורה תחתונה, פער האיכות בין השניים האלה עומד מבחינתי על כוכב אחד בלבד. אבל זה כוכב עם כוכבית, כי הוא מסכם את כל ההבדל שבין "אפשר לראות" ל"אפשר לעשות כל דבר אחר".

לא משנה מה זאק בראף יעשה בשארית חייו, תמיד ייזקף לזכותו "גארדן סטייט". הסרט הנהדר ההוא, שבדיוק חוגג עשור, היה הפתעת השנה 2004: בראף, הכוכב של הסיטקום האז־עדיין־נסבל "סקראבס", צץ משומקום עם תסריט פרי עטו על איש צעיר שחוזר לעיירת נעוריו, וביים אותו — לרבות את עצמו בתפקיד הראשי ואת נטלי פורטמן בתפקיד הנשי — לכדי כמעט שלמות.

"גארדן סטייט" זכה להצלחה ביקורתית — היה מי שתיאר אותו כקולו של דור שלם — ובמונחים של סרט עצמאי דל תקציב, גם מסחרית. הפסקול שלו בכלל נעשה קאלט. בראף השתעשע שנים באפשרות של סרט המשך, ובשנה שעברה פתח פרויקט מימון המונים להפקת — מילים שלו — "המשך רוחני ל'גארדן סטייט'". והאמת, עם קו עלילה נפרד וגלריית דמויות חדשה אבל אותו סוג של סוריאליזם־לייט, זאת הגדרה לא רעה.

איידן בלום הוא שחקן מובטל (בראף) שנאלץ להוציא את ילדיו מבית הספר הפרטי שלהם, ובעקבות הברקה של אשתו (קייט הדסון) מחליט לחנך אותם בבית. הסיבה להפסקת מימון שכר הלימוד היא מחלה סופנית של האיש ששילם עליו עד כה, אביו של בלום (מנדי פטינקין התמיד מצוין); קו עלילה משני עוסק בנתק הממושך בין האב הגוסס לבנו השני (ג'וש גד). זה הסיפור, אלא שכמו ב"גארדן סטייט", "הלוואי והייתי כאן" שונה מסכום חלקיו.

אמרתי "שונה", לא "גדול", כי כאן טמון ההבדל העיקרי בין הסרט בן העשר להמשכו הרוחני. "גארדן סטייט" היה סרט שבלב־ליבו ישב כאב גדול; אני לא רוצה לפרט כי יש ספוילרים שחוק ההתיישנות לא חל עליהם גם אחרי עשור, אבל הכאב הזה — לצד הדמות המטורללת של פורטמן, בתוך הסוריאליזם המסוים של בראף ככותב וכבמאי — הפך את סרט הביכורים ההוא לגדול משמעותית מהתקציר שלו. הוא היה מצחיק, מרגש, מוזר, חכם. מבין הסופרלטיבים האלה, "הלוואי והייתי כאן" מסתפק בשניים: מצחיק (אבל רק לפרקים) ומוזר (אבל באופן שמרגיש קצת מאולץ).

ההצלחה המסוימת של "הלוואי" טמונה לא בסך־הכל שלו, אלא באותם רגעים קטנים ויפים שהפכו גם את "גארדן סטייט" לסרט שהצליח להפתיע אותך שוב ושוב. בראף חושב קצת אחרת מתסריטאי הוליוודי, ומה שהוא עושה עם שאלות של דת ואמונה מצד אחד — ופסטיבל קומיק־קון מצד שני — ראוי לכל הפחות לתואר "מקורי".

הכישלון המסוים הוא כפול: בטון ובליהוק. אם ל"גארדן סטייט" היה לב כואב, אז ל"הלוואי" יש לב מתוק. בתכלס זה סיפור על משפחה כמעט מתפקדת, עם טראומות פחות או יותר נורמטיביות, ובהיעדר רובד אמיתי של צער לאיזון הקומדיה־לייט, הטון נופל בין הכיסא המשעשע לכיסא של הקיטש.

והליהוק? זה מתחיל עם קייט הדסון, שלהערכתי לא תעבור בתור רעייה/ אישה עובדת מותשת גם בעוד עשור. פשוט אין לה את מה שצריך בשביל לשחק מישהי שהקמטים כבר ציירו לה רגלי עורב סביב העיניים, ובאופן מוזר, זה נכון למרות שבקלוז אפים שלה אפשר כבר להבחין בבירור בטביעות אצבע של בעל כנף. אבל הדסון היא כשל מינורי בהשוואה לבראף עצמו.

כדורסלן העבר דינו מנגין אמר פעם שהוא אוהב את דורון שפר "כי לא רואים על הפנים שלו את הצרות". מה שהיה נכון לגבי שפר נכון שבעתיים בנוגע לבראף, עם ובלי קשר לעברו הסיטקומי: האיש תמיד נראה כאילו הוא מנסה להיזכר בסוף של בדיחה. ב"הלוואי" הוא משחק גבר שנופלים עליו תשעה קבין של צרות, וההבעה התמיד־משועשעת שלו עושה הרבה נזק לגיבור ולסרט כולו.

אמרתי בהתחלה: אפשר לראות את "הלוואי והייתי כאן". יש בו הרבה קטעים מצחיקים, אין בו בכלל קטעים מביכים, ואחריו — פשוט תסמכו עלי — לא תוכלו לא לחייך כשתשמעו את המילה "חוּם".

הפוסטר של "טראש" עשה לי חשק גדול. שלושה ילדים מרוטים־למראה שמשליכים לאוויר ערימה גדולה של שטרות מעל ערימה ענקית של זבל? את זה אני צריך לראות.

הילדים האלה, אנחנו מבינים בתחילת הסרט, הם רפאל, גראדו ו"עכברוש" — לא סתם נערי רחוב ברזילאים אלא מהסוג הנחות ביותר, זה שמתפרנס מנבירה סיזיפית באתרי השלכת אשפה. רוצה הגורל, ודווקא לאתר שלהם מגיע ארנק ובתוכו המפתח — מילולית — לשערורייה פוליטית־פיננסית עצומה.

הבמאי סטיבן דאלדרי עיבד כאן ספר מאת אנדי מאליגן, והוא לקח את המשימה ברצינות תהומית: האיש צילם און לוקיישן בריו דה ז'ניירו לאורך שלוש שנים (בהפסקות, אבל בכל זאת), ועשה שימוש נרחב בילדי רחוב אמיתיים. הכי נרחב שיש: כל הכוכבים שלו אינם שחקנים אלא ילדי פאבלות אסלי. בעצם, מרטין שין (הכומר האמריקאי) ורוני מארה (המתנדבת השמאלנית יפת הנפש) הם השחקנים ידועי השם היחידים כאן.

דבר אחד צריך להיאמר לזכותו של דאלדרי: סרטים מהסוג הזה נוטים לקולוניאליזם מתנשא. בתשעה מעשרה מקרים אתה מקבל סיפור על אמריקאים אמיצים שמצילים מקומיים אהבלים. ובכן, לא במקרה זה: "טראש" הוא באמת סרט על שלושה ילדי רחוב שהולכים ראש בראש עם השחיתות הברזילאית כולה, בגיבוי מינימלי של שני לבנים מפורסמים שנמצאים שם רק כדי למכור כמה כרטיסים באמריקה. אבל אנחנו אמורים להאמין שהילדים האלה מסכנים את חייהם כי "זה הדבר הנכון לעשות", ופה מתחילה הבעיה.

הבעיה נמשכת בסצנה שבה שלושת הסף־אנאלפביתים האלה מפצחים לבדם צופן בסדר גודל של האניגמה, ומרקיעה שחקים בסצנה שלא אפרט לגביה, אבל היא זאת שמונצחת בפוסטר שכל כך עשה לי את זה. אני אומר לכם בלי הגזמה: אין ב־114 הדקות של הסרט הזה 14 שניות רצופות שאפשר להאמין להן.

"טראש" מנסה להיות מין "נער החידות מריו", אבל אין בו אפילו פרומיל מהאנרגיה הקולנועית הטהורה שהביא דני בויל לזוכה האוסקר שלו. בהיעדר קולנוע מעניין או סיפור שאפשר לקנות, אני מתקשה לחשוב על סיבה לצפות בסרט הזה. אמרתי לכם: סרטים בינוניים צריך לדעת לעשות. מה שהיה חשוב ב"טראש" זה שיהיה לנו אכפת מהילדים האלה, וכדי שיהיה אכפת אנחנו צריכים להאמין, ואי אפשר להאמין לשום דבר מכל הקשקוש הזה. בהפוך על הפוך, דווקא האלמנטים האותנטיים שדאלדרי כל כך הקפיד בהם מדגישים כמה כל זה לא סביר.

"בילי אליוט", "קרוב להפליא ורועש להחריד", "נער קריאה" ובעיקר "השעות": אהבתי את כל הפילמוגרפיה של סטיבן דאלדרי עד ליציאה המשונה הזאת. בשם העבר המשותף שלנו, אני מתכוון לשכוח שהוא אי פעם ביים את "מופרך להפליא ומטופש להחריד".

פורסם בפנאי פלוס, 13.11.14

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s