הרגע הזה שהבת שלך מפטרת אותך

"אין, אני כבר רואה את בנט ראש ממשלה"

"אין, אני כבר רואה את בנט ראש ממשלה"

"ילדה בת כמעט תשע", היא אומרת כשאנחנו מדוושים מפארק הירקון לתוך דרך נמיר, "לא אמורה לבלות את כל יום כיפור עם אבא שלה".

"את צודקת, את צודקת, אני יודע שאת צודקת".

אין לה מושג שזאת השורה של קארי פישר מתוך "כשהארי פגש את סאלי". אין לה מושג שלא אכפת לי שהיא צודקת. הבת שלי מעדיפה לרכוב עם החברים שלה, וזה לגמרי טבעי בגיל כמעט תשע, ולי לא אכפת. אני רוצה את הילדה שלי בחזרה.

יום כיפור תמיד היה שלנו. בראשון, או לפחות הראשון שאני זוכר, לימדתי אותה לדווש עם גלגלי עזר. בשני רכבנו, היא על ארבעת הגלגלים שלה ואני על השניים שלי, לבית של סבא וסבתא. היא נגמרה לי בשלושת־רבעי הדרך מגבעתיים לתל אביב, אבל היה מגניב. כעבור שנה לימדתי אותה לרכוב בלי גלגלי עזר והרגשתי סופר־אבא. בלי משקל העודף של שני הגלגלים הקטנים היא כבר סחבה עד לסבים, והרגישה סופר־רונה. בשנה שעברה זה כבר היה כל כך קטן עליה שסבא וסבתא היו רק נ"צ בתוך טיול ארוך־ארוך, מקיף תל אביב. ועכשיו היא אומרת לי, אבא, סע הביתה. אני רוצה לרכוב עם החברים שלי. זה מה שאני אמורה לעשות.

ראשית אני נעלב עד מעמקי נשמתי. אחר כך, כמו יוני רכטר ועלי מוהר בשיר על כבודה של האישה, גם אני מבין היטב שלא אני צודק. ואז אני מבין שלא אכפת לי. שכמו רכטר ומוהר, גם אצלי יש פער בין ההכרה בדרכו של עולם — ההתבגרות של בתי במקרה שלי, שחרור האישה במקרה של רכטר את מוהר — לבין העובדה שכמאמר השיר, אין לנו אל מי לחזור הביתה.

אני מגזים כמובן. אחרי הכל, רונה רק בת רבע לתשע. היא עדיין זקוקה לאבא שלה, ולו עדיין יש אל מי לחזור הביתה. אבל מאז הכרזת העצמאות ההיא ביום הכיפורים, מועקה משונה השתלטה לי על הנשמה ומלווה אותי כמו צל שאני לא יכול לנער. לקח לי זמן לנסח לעצמי את מה שזה גורם לי להרגיש, ואני חושב שההגדרה הכי מדויקת היא מיותר. עם האופניים ביום שמש על הכביש הריק והרחב של דרך נמיר, הבת רבע־לתשע שלי גרמה לי להרגיש מיותר.

להרגיש נחוץ זה חלק מההגדרה של גבריות. כמפרנס או כנהג, כפותח צנצנות או כשואב מים, יש בך צורך אמיתי תחת כל הכובעים שאתה חובש. בתור מפרנס זה מובן מאליו, בתור בעל זה חלק מאותו קיבעון מיושן שמוהר ז"ל ורכטר יבדל"א נדרשו אליו ב"כבודה של האישה", ובתור אבא זה טבע שני. הרי מי זקוק לך אם לא הילדים שלך.

אני לא מתכוון ליפייף את זה: הצורך הקבוע בך הוא גם מקור שופע לניג'וסים. אבא תעשה לי, אבא תבשל לי, אבא תקנה לי — כל זמן שזה נמשך, להיות נחוץ זה חתיכת מטרד. אלא שזה גם חלק ממך, חלק מתחושת העצמי שלך. לאבד את זה, ולו לרגע, זה מערער ומטלטל במידה שלא מפסיקה להפליא אותי. שלא מפסיקה לדכא אותי.

אני מוכרח לפתוח פה מאמר מוסגר שפונה באופן אקסקלוסיבי אל אבות לבנות, לאו דווקא יחידות כמו שלי אבל בהכרח צאצאיות: מה שאנחנו יודעים, מה שאבות לבנים לא יודעים, זה שמערכות היחסים עם הילדות שלנו דומות במובנים רבים למערכות היחסים שלנו עם נשים. בהתחלה אנחנו מתאהבים בהן, וזאת תחושה שאין שנייה לה. מה שנייה, אפילו שלישית אין לה. אחר כך הן משתנות וקשה לנו עם זה, אבל די באהבה שהן מרעיפות עלינו כדי לפצות על זה שהן כבר לא המלאכיות הקטנות שהרכבנו על הכתפיים כשהן היו בנות ארבע. ואז, כשהן מושיטות לראשונה רגל קטנה אל מחוץ לקן — כשהן טועמות בגניבה את האוויר מחוץ ליחידת המחנק של אימא־אבא — זה מפעיל אצלנו משהו שאין לו הגדרה אחרת מלבד חרדת נטישה.

בשלב הזה אני מזמן מחדש את האבות לבנים, ואת האמהות לצאצאים מכל המינים, על מנת לסייג נחרצות את המשפט האחרון ההוא: אם חרדת נטישה היא לא חלק מהמבנה הפסיכולוגי שלך, קשה לי להאמין שמשברון זוטא כמו הצהרת העצמאות הראשונה של הבת שלך יהיה מה שיעורר את זה אצלך. אבל אם אתה ממילא סובל מהתכונה המתישה הזאת, אין כמו מראה הגב של בתך כדי לעורר מרבצו את השד הספציפי הזה.

אני סובל מסוג כזה או אחר של חרדת נטישה, ובזמן שעבר מאז יום הכיפורים, הספקתי להכיר בכך שזה השד שעוררה אצלי רונה עם העצמאות הארורה שלה. אבל מעשה שטן, זה רק חלק מהעניין. רק חלק מהמועקה.

יהודית רביץ, השנים הראשונות

יהודית רביץ, השנים הראשונות

להרגיש נחוץ זה חלק מההגדרה של להיות צעיר. ואם לא ממש צעיר — בכל זאת, אני בן 40 — אז לפחות במיטב שנותיך. הרי היתרון הכי גדול של רגע אחרי השלושים־ומשהו זה שהגעת למשהו. שנהיית מישהו. ואם יש דרך בדוקה להבהיר לך כמה זמנית היא התחושה הזאת, כמה חדה הירידה שמסתתרת מאחורי המישור הזה, זאת טעימה מהתבשיל התפל של המי צריך אותך.

בפעם האחרונה שהתכתבנו בווטסאפ, רונה עשתה את השטיק הקבוע שלה וכתבה שאני "בן מעצבן". בתגובה הקלדתי: "אל תתחכמי, קוטן". בתשובה היא הקלידה: "אל תציק, זוקן". זה הצחיק אותי מאוד, השימוש המושכל הזה בעברית. ואז זה דכדך אותי, כי מתברר שגם הבת שלי וגם אני הגענו לאותה הכרה: ביום בהיר אפשר לראות את הזקנה.

ברגע הקולנועי הכי מרגש שראיתי השנה — רגע שלהערכתי יכריע לבדו את המרוץ לפרס האוסקר על שחקנית המשנה הטובה ביותר — פטרישיה ארקט יושבת במטבח שלה ואומרת בבכי, "הייתי בת של מישהו ואז הייתי האימא המזוינת של מישהו". צריך את הקונטקסט המלא של "התבגרות" כדי להבין מה מוביל לרגע הזה בשלהי סרטו של ריצ'רד לינקלייטר, אבל מספיק להיות בן של מישהו והורה של מישהו בשביל להבין למה החיים נראים ככה לפעמים. למה דווקא החיים העצמאיים של ילדיך — וארקט נותנת את המיני־מונולוג הזה כשבנה כבר עם רגל מחוץ לדלת — נותנים לך מושג אמיתי על השוונג המשוגע שבו חולפים חייך־שלך.

הבת שלי עוד רחוקה מלשלוח רגל החוצה, אבל עם כל יום שעובר היא יודעת לעשות יותר דברים שפעם היו כרוכים באבא־תעשה־לי. אבא־תבשל־לי עוד הולך חזק, אבל במובנים טכנולוגיים מסוימים, היא ואני כבר לא רחוקים מהמקום של רונה־תסדרי־לי. זה גורם לי להרגיש סופר־אבא, אבל זה גורם לי להרגיש גם כמו בשלהי הסרט. ולא ממש עוזר לי שזה היה סרט נהדר.

תבינו, אני טיפוס חרדתי. כל הקטע שלי זה לדמיין היום את התרחיש הכי נורא שעלול להתרגש עלי מחר, והאמת היא שהמועקה ממלאת רק מחצית מהתודעה שלי מאז דרך נמיר. החצי השני נחלק בין גאווה על איך שהילדה שלי גדלה, ושלווה הנובעת מוודאות מתמטית — ככל שזקוקים לך פחות, ככה מציקים לך פחות. והרי גם עזבי־אותי־באימא־שלך זה חלק מההגדרה של גבריות.

כן, הבת שלי גרמה לי להרגיש מיותר. וכן, לפחות לרגע היא גם גרמה לי להרגיש זקן. זה בסדר. אני יכול לחיות עם זה. גם עם המועקה, בוודאי לאור העובדה ששכרה בצידה. אבל מאז יום הכיפורים חזרה לראש שלי תמונה משונה שצצה בתוכו בערך כשמלאו לרונה ארבע, ומאז ועד עכשיו לא שבה לפתל את פיכחוני: גבר בן 60 לפחות שמרכיב על כתפיו אישה בת 20 לפחות. אבא שלא מסוגל להפסיק להיות אבאל'ה.

אין לי מושג מאיפה התגשמה לי בראש התמונה המעוותת הזאת. אולי היא חלק מאיזה סיפור שעוד אכתוב, אולי זה משהו שחלמתי ואולי זאת סתם התגלמות ביזארית של הקונפליקט ההורי הקלאסי — ההמתנה לרגע שהם יעזבו את הקן מול החרדה המשתקת מפני המחשבה הזאת. אבל בימים הפחות טובים שלי מאז כיפור, כשהמועקה נוכחת יותר מהגאווה והשלווה, הראש שלי מלא באיש זקן שהוא אולי אני, מרכיב על הכתפיים אישה צעירה שהיא אולי רונה. עד כדי כך הוא רוצה את הילדה שלו בחזרה.

 

מודעות פרסומת

תגובה אחת ל-“הרגע הזה שהבת שלך מפטרת אותך

  1. הצצה מעניינת לחיים של מי שאין לו ילד אוטיסט שתמיד אבל תמיד יצטרך אותו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s