שניים ישראלים עם סיני גדול

"אמרתי שאני שומר את החניה!"

"אמרתי שאני שומר את החניה!"

אני כל כך אוהב את החיבור בין אהרון קשלס ונבות פפושדו שהידיעה על הפרויקט ההוליוודי הראשון שלהם — רימייק ל־Vengeance מ־2009 — הוציאה ממני "יש!" ששמור אצלי בדרך כלל לשלשות מומנטום של גיא פניני. אבל העובדה שאמריקה נותנת צ'אנס לבמאים של "כלבת" השנון ו"מי מפחד מהזאב הרע" הכביר הייתה רק הסיבה השנייה לעולץ שתקף אותי. הראשונה הייתה ג'וני טו, גבר בן 59 שמתגורר ועובד בהונג קונג.

הבמאי של Vengeance המקורי הוא מקרה קיצון של יחס הפוך בין כישרון להכרה כאן בארץ. לא רק שהסרטים שלו פשוט לא מגיעים לישראל, אלא שהוא גם לא מהשמות האלה שכל עכבר קולנוע מקומי מכיר כתותח סרטי ז'אנר אסייתי שאתה פשוט חייב לראות את האחרון שלו. זה נכון בעיקר בהשוואה לעמיתיו מקוריאה הדרומית, שיש להם כאן ממש מעריצים מושבעים. וחבל, כי טו לא נופל בכישרונו ובשגעתו מהמטורללים שבקוריאנים.

מזמן אני מחפש תירוץ לכתוב על טו, והנה הוא מגיע עם הרימייק ההוליוודי־ישראלי. רק מה, לסכם את האיש ופועלו בשני עמודים זה לא קל כשפועלו כולל יותר מ־50 סרטים (כבמאי. כמפיק הוא עבר את ה־60). חמור מזה, אם שמעתם על תיאוריית האוטר — גישה שרואה במכלול היצירה של במאי קו עקבי אחד או היבטים שונים של אותו חזון — אז מולה ניצב טו ומשמיע את טיעון הנגד "פחחח". האיש מזגזג בין ז'אנרים כמו שר אוצר בין קווים אדומים, מקומדיה רומנטית לדרמת פשע וחוזר חלילה (דגש על חלילה. האיש ביים פעם קומדיה בשם "אהבה בדיאטה" שמגוללת את סיפורם של שניים סינים שמנים).

דווקא הזיגזג דנן עושה את העבודה שלי פה אפשרית, כי אנחנו לא כאן בשביל הקומדיות של מר טו אלא בגלל הרקורד המופלא שלו כבמאי סרטי פשע. ככלל אצבע, אם אתם רוצים לחלק את הפילמוגרפיה שלו לסרטי חובה וסרטי רשות, פשוט שימו בעמודה הימנית את אלה שמקוטלגים ב־IMDB תחת Crime/ Thriller/ Drama/ Action, לאו דווקא בסדר הזה אבל לפחות שלושה מבין הנ"ל.

טו התחיל כנער שליח בן 17 ברשת הטלוויזיה ההונג קונגית TVB, שם התקדם לעמדת מפיק בפועל ובתחילת שנות  ה־80 התיישב על כיסא הבמאי. הוא זגזג כמה שנים בין סרטי קולנוע וטלוויזיה, וב־1988 ביים סרט אקשן ראשון בשם The Big Heat. ב־1996 הקים במשותף עם המפיק־במאי־תסריטאי וואי קא פאי את אולפני Milkyway Image והפך למפיק של עצמו. כאן נכנסה הקריירה שלו לאובר־דרייב והאיש התחיל להפציץ בקצב של שניים ולפעמים שלושה סרטים בשנה, אלא שהכמות לא פגמה באיכות. להפך: עם השנים הוא התמקצע, השתכלל, פיתח עידון אמיתי לצד כישרון טבעי לאקשן ואף לסיפור טוב שתמיד אפיינו אותו. הוא גם אסף סביבו חבורת שחקנים וכותבים קבועים שהשתכללו יחד איתו.

טו לא מתעסק כמעט באומנויות לחימה. הצד הזה של הונג קונג והקולנוע שלה כמעט לא קיים ביצירה שלו. בהכללה לא גסה מדי, האיש עושה סרטי שוטרים וגנבים — בדגש על הגנבים. עכשיו נראה אותי מוציא מזה רשימה צפייה סבירה באורכה והוגנת בייצוגיותה.

"ואז הזהבי הזה עשה פיו פיו"

"ואז הזהבי הזה עשה פיו פיו"

חמש פעמים הכה הברק את ג'וני טו. חמש פעמים הוא הלך לעשות סרט פשע עם אופק אקשן וחזר עם משהו גדול בהרבה ממה שאנחנו רגילים לקבל תחת ההגדרה הזאת. אבל זה לא רק השפיץ של הקנון שלו ששווה צפייה.

קחו לדוגמה את Running Out of Time מ־1999; לא סרט מושלם בשום אופן, אבל את הסיפור על הגנגסטר שגורר שוטר למשחק חתול ועכבר של 72 שעות אפשר היה לשווק תחת הסלוגן "אם נהניתם מ'ספיד', אז למה". ברצינות: רבים ראו ב"ספיד" סרט אקשן טהור, מזוקק; Running Out of Time נראה כאילו טו החליט לזקק החוצה ממנו את סנדרה בולוק, קיאנו ריבס והקטע עם האוטובוס.

או Breaking News מ־2004, שבו נערך מצוד אחרי קבוצה של שודדי בנק מול המצלמות כדי לשפר את תדמית המשטרה. יש משהו מעט גס בסאטירה של סרט האקשן הזה, אבל מספיק השוט הראשון שלו — יותר משש דקות של תנועה ופעולה רצופות ומטורללות — בשביל להבין איזה מוח אקשן יש כאן. או Exiled מ־2006, סרט על פושע ששב מגלות ארוכה ומגלה ששני צוותים שונים של מתנקשים מחכים לחסל אותו, אבל פשוט לא מסוגלים מרוב שהוא נחמד. או PTU מ־2003, שכל כולו מרדף משטרתי אחרי אקדח שירות שאבד.

אינגמר ברגמן אמר פעם ש"פאני ואלכסנדר" הוא הסימפוניה היחידה שלו, וכל שאר סרטיו היו אטיודים. בהשאלה, הסימפוניה הראשונה של ג'וני טו היא Election מ־2002, שבו הבחירות המדוברות הן פחות חגיגה של דמוקרטיה ויותר מאבק אלים על תפקיד ראש המאפיה המוסכם של הונג קונג. טו נכנס כאן לפוליטיקה הפנימית של העולם התחתון והביא משם פשוט זהב. כל כך הרבה זהב שכעבור שנה הוא הלך ועשה את Triad Election, סרט ההמשך שעלה על המקור והוליד השוואות לשני סרטי "הסנדק" הראשונים. בלי להיכנס לפרטים ולספוילרים, ההשוואות ההן לא היו מופרכות. איזו סאגה אדירה.

ב־2007, דקה אחרי שביים שני סרטי ענק גב־אל־גב, חזר טו עם Mad Detective (הדפקט עם התחבושת פה למעלה? זה). אני מת מת מת על הסרט הזה, שבמרכזו בלש שזוכה להצצה ישירה אל נפשם — בעצם נכון יותר לומר, אל רוחם — של נחקריו. זאת מיסטיקה על אש קטנה שצצה מעת לעת אצל טו, אבל הסימפוניה האחרונה שלו נכון להיום, Drug War מ־2012, היא כאילו ההיפך להכעיס: סרט אקשן אינטנסיבי וריאליסטי, מצחיק לפרקים אבל הכי נו־נונסנס, על ראש קרטל סמים שנאלץ לסייע למשטרה לתפוס את אנשיו בלי לאבד בדרך את חירותו ואת חייו.

את הסיבה לכתיבת השורות האלה שמרתי לסוף. Vengeance מ־2009, הסימפוניה החמישית של ג'וני טו וסרט כל כך נכון לראש של קשלס ופפושדו שאני מבייץ פה מציפייה לראות מה הם יעשו איתו. אתן לכם תקציר עם מינימום ספוילרים, ויש לכם אישור לדלג עליו קומפלט ולבוא טריים לרימייק: בתו של מסעדן צרפתי מאבדת את בעלה ואת ילדיה בטבח שאף אחד לא מבין את סיבותיו. היא מבקשת מאביה שינקום את נקמתה, והוא לא מהסס לשנייה למרות שהרוצחים הם סינים והוא צרפתי שאין לו מושג בסינים — ולמרות שקליע בראשו, שנמצא שם מאז סיפור אחר לגמרי, גורם לו לאבד עוד ועוד מזיכרונו. אז בעצם זה סרט על גבר שצריך לנקום לפני שישכח שהוא צריך לנקום.

אני אוהב את כל חמשת הגדולים של טו, אבל ל־Vengeance (בתמונה שבמעלה הפוסט, כן?) יש לי פינה מיוחדת. זה סרט נוגע ללב, כמעט לירי, שכמו מיטב סרטי הנקמה מקוריאה הדרומית שואל "מה הטעם" על התמה שלו־עצמו. אני זוכר שאחרי "הזאב הרע" תהיתי אם קשלס ופפושדו, לצד היכולת המוכחת שלהם להלחיץ ולהצחיק, יודעים גם לרגש. ג'וני טו נותן להם הזדמנות פז לעשות את זה, ולכם נותן הרימייק המתוכנן סיבה טובה לראות מה הולך בתוך ג'וני טו. הפעילו את ספק הסרטים שלכם וניפגש ב־Vengeance.

פורסם בגיליון נובמבר של בלייזר

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s