זעף

"עזוב, תן לבוגדים ליהנות מהמילקי שלהם"

"עזוב, תן לבוגדים ליהנות מהמילקי שלהם"

"אידיאלים הם שלווים. ההיסטוריה אלימה". לא הצצתי בשעון, אבל המשפט הזה נאמר בול באמצע 134 הדקות של "זעם". אם לא מתמטית אז מהותית: עד שבראד פיט עושה את הבעה מהורהרת #3 שלו ומשמיע את השיעור דנן, הסרט הולך בדיוק על הגבול שבין האינטנסיבי לפתטי (במובנו המקורי, נגזרת של פאתוס, וגם במובנו המקובל, נגזרת של נלעג). מרגע שהמילים האלה נאמרות, "זעם" כולו חוצה את הגבול בלי למצוא עוד את הדרך בחזרה. כאילו בפקודה, המשפט האומלל הזה פותח את הסכר ומכאן והלאה אנחנו נידונים לדיאלוגים קלישאתיים והתפתחויות דרמטיות צפויות.

הקו הדק שבין האינטנסיבי לפתטי הוא אזור מחייה טבעי לסרטי מלחמה. מהבחינה הזאת, הבמאי־תסריטאי דיוויד אייר נכנס לטריטוריה מוכרת: סטיבן ספילברג חזר בדיוק מאותו גבול עם "להציל את טוראי ראיין", שהאינטנסיביות האדירה שלו מושכת אותו הרחק מהנלעג. בסגנון מנוגד לגמרי ולדוגמה הרבה יותר טרייה, "השורד האחרון" הוא סרט אקשן כל כך אפקטיבי שהקטעים הפתטיים החטופים שלו בטלים בשישים יריות. מצד שלישי, תמיד אפשר לצפות שוב ב"פלאטון" ולראות מה קורה כשהפתטי משתלט על העניינים.

אז כן, דיוויד אייר הלך לאן שהמון הלכו לפניו, וכמה חבל שהוא בחר לפסוע לא בעקבות "ראיין" אלא בנתיב של "פלאטון". כמו שזה, המלצה בת חמש שנים בעינה עומדת: אם אתם רוצים לראות סרט טוב על טנק, עופו על "לבנון" של שמוליק מעוז.

אז בראד פיט הוא מפקד טנק בשלהי מלחמת העולם השנייה. האמריקאים מתקדמים בעומק גרמניה, והיטלר משליך למערכה את כל מה שנשאר לו — מצד אחד הפלוגות הנאמנות ביותר של האס.אס ומצד שני זקנים וילדים שבקושי מסוגלים לשאת נשק. לתוך הסיטואציה הנפיצה מושלך חייל צעיר ונטול ניסיון קרבי (לוגאן לרמן), שצריך איכשהו להפוך לחלק אינטגרלי מצוות הטנק.

לחפ"ש הצעיר יש בעיה משולשת: הוא צריך ללמוד להילחם, הוא צריך לשכנע את המפקד שאפשר לסמוך עליו, והוא צריך למצוא דרך לליבם של חברי הצוות האחרים. וזאת בעיה, כי ההרכב האנושי כולל ערס (ג'ון ברתנאל), אנאלפבית (מייקל פנייה) ונוצרי יותר קדוש מהאפיפיור (שיה לבוף). בנוסף, ניכר שהדמות של פיט סוחבת טראומה. כבר בישורת הראשונה ברור שהיא הקשיחה את ליבו ואולי גם דפקה את שכלו.

בכל הנוגע לפוטנציאל דרמטי, קשה לבקש יותר ממה שמציע הפרמיס של "זעם". אחווה גברית, ילדים־חיילים (משני הצדדים), אומץ תחת אש, וואחשים — ואם זה לא מספיק, אז גם מעמד משונה שבו המפקד והטירון מוצאים את עצמם בדירה אחת עם שתי גרמניות שלא נורא מתנגדות לרעיון של כיבוש אמריקאי. אבל אז פיט דופק את היציאה שלו על אידיאלים והיסטוריה, והסרט מת לי בידיים.

טוב, מת זה מעט מוגזם. האקשן של "זעם" כל כך חזק שהוא המשיך לעבוד לי גם אחרי שהסרט איבד אותי, גם אחרי שדמויות המשנה המעניינות־לרגע תפסו כל אחת את הכיוון הכי צפוי וגם אחרי שבראד פיט הוכיח בפעם האלף שאסור לתת לו משפטים של אדם חושב. אבל אם כבר הגעתי לקאסט של "זעם", עזבו הכל ובואו נדבר רגע על שיה לבוף.

פיט הוא הכוכב, לרמן הוא הגיבור, אבל שיה לבוף הוא ללא ספק הפנים של "זעם". ליתר דיוק, הוא מה שקוראים בספורט הברומטר. לבוף, שבשנים האחרונות דיבר את עצמו החוצה ממעמד של כוכב, קיבל כאן צ'אנס להוכיח שלשחק הוא עדיין זוכר, גם אם להתראיין הוא עוד לא למד. וראו זה קטע, לבוף עושה בדיוק את מה שעושה הסרט סביבו: נופל ללא תקומה ממחוזות האינטנסיביות אל תהומות הפתטי.

האמונה היא הקטע של בוב "בייבל" סוון, וככל שהסרט מתקדם נראה שהבחור אפילו מתחזק. כל כך מתחזק שבשליש האחרון קשה למצוא פריים שלו בלי מידה כזאת או אחרת של לחלוחית בעיניים. לבוף תמיד שידר משהו לחוץ, נוירוטי, על סף פיצוץ, אבל זה מעולם לא הידרדר עד כדי אובר־אקטינג. ב"זעם", אם לשאול ביטוי מעולמן של ההריוניות, הוא משחק בשביל שניים.

ראיתם את "סוף המשמרת", הסרט שביים וכתב אייר ושסימן את ראשית התחייה של ג'ייק ג'ילנהול? אז דבר ראשון, לכו תראו: זה אחלה סרט אקשן. ודבר שני, לכו תבינו: גם ג'ילנהול נטה בעבר לשדר נוירוטיות מוגזמת, ואצל אייר הוא מצא באלאנס. לא במקרה הוביל "סוף המשמרת" לתחייה הנוכחית בקריירה שלו, שנסקה הלאה עם "אסירים" ועכשיו בכלל מגביהה טוס עם "חיית הלילה". איך זה שאותו במאי מביא שחקן אחד בדיוק לזון שלו, ואת השני דוחף אל הרבה מעבר לנקודת הרתיחה?

הנה עוד שאלה: אייר, תסריטאי במקור, כתב בעשור הקודם את "יום אימונים מיוחד מסוכן". לא יודע אם אתם זוכרים, אבל דנזל וושינגטון הגיע לסרט הזה אחרי שרשרת של תפקידי תנו־לי־פסלון ופתאום נראה משוחרר כמו כוכב אן־בי־איי במשחק האולסטאר. כמו אחד שבא ליהנות. בתמורה, בהפוך על הפוך, יצא לו מזה אוסקר. תהרגו אותי, עם פגז של טנק, אבל אני לא מבין איך אותו אדם יצר דמות כל כך מגניבה בשביל וושינגטון דווקא בשלב כל כך מנופח בקריירה שלו — ודמות כל כך מעצבנת ושתלטנית בשביל לבוף דווקא כשהאגו המקצועי שלו אמור להיות במצב הכי נוח ללוש.

"נו, איפה שמתי את המשקפיים?"

"נו, איפה שמתי את המשקפיים?"

"זעם" לא מכעיס אותי מפני שהוא כל כך גרוע, אלא מפני שהוא שייך למיעוט ההולך וקטן של סרטים גדולים למבוגרים — דרמות עוד עושים בלי סוף, אבל לא דרמות תקופתיות ב־70 מיליון דולר — והקלישאתיות שלו מרדדת דווקא את הפרוסה האחרונה בעוגה ההוליוודית שעדיין אמורה להיות עשירה.

הייתי מסתפק באקשן המצוין של אייר ואפילו מוחל לו על המחצית השנייה של "זעם" אם היה בסרט הזה מעט הומור. הרי מספיקים שניים־שלושה רגעים שמוציאים ממך חיוך או בדל גיחוך בשביל לסלוח לסרט על כל מה שהוא עשה ויעשה לך. אלא שכמו רבים לפניו, אייר מתייחס לנושא שלו בחרדת קודש ולא מעז אפילו לנסות להצחיק.

קולנוע דרמטי עובד במיטבו כשהוא מותח ומרפה. מלחיץ ומשחרר. אחת הסצנות הכי טובות ב"להציל את טוראי ראיין" היא זאת שבה נזכר ראיין באחים שלו ובאותה נערה ש"נפלה מעץ הכיעור ונחבטה בכל ענף בדרך למטה"; הצחוק המשוחרר של מאט דיימון, שמצידו גורם לך לחייך אפילו אם אתה לא רוצה, הוא בדיוק מסוג הדברים שהיו מונעים מסרטו של אייר לקרוס תחת המשקל של עצמו.

אני מניח שצופים מסוימים, בעיקר צעירים שלא ראו את הקלישאות של אייר באלף סרטים קודמים, לא יחושו בגלישה אל הפתטי. הרי גם אני חשבתי ש"פלאטון" הוא רק אינטנסיבי כשצפיתי בו לראשונה בכיתה ז'. איזו אכזבה חיכתה לי, איזו אכזבה מצפה להם, בצפייה השנייה המקרית ההיא שהחיים איכשהו תמיד מזמנים.

פורסם בפנאי פלוס, 30.10.14

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s