כתף קרה מאמריקה

"זאת השיננית הכי גרועה אבר!"

"זאת השיננית הכי גרועה אבר!"

"רשת שידור" ו"מלך הקומדיה" הזכירו לי עצמם ברוטציה במהלך "חיית הלילה", שהוא סאטירה נטולת רחמים כמו הראשון, סביב דמות של גבר חסר מעצורים כמו השני. "רשת שידור" הוא לטעמי אחד משיאיה של התקופה הכי יפה בתולדות הקולנוע האמריקאי ואת "מלך הקומדיה" אני נורא אוהב למרות שהוא מעולם לא נחשב לחלק מהקנון של מרטין סקורסזה, אז אתם כבר מבינים שזה לא פתיח לטקסט על איך התבאסתי מ"חיית הלילה". לא ולא. אבל כן יש "אבל".

זירת ההתרחשות היא תחתית שרשרת המזון של תעשיית הטלוויזיה: הצלמים רודפי האמבולנסים שמכסים זוועות בזמן אמת. לצורך העניין, זוכרים את צלמי הפפראצי שרדפו אחרי הנסיכה דיאנה אל מותה? אז עכשיו תחשבו על הראשונים שהגיעו לזירת התאונה כדי לתפוס תמונה מדממת של ליידי דיי. כאלה. וסיפורנו מתחיל כשכלומניק מטונף בשם לואיס בלום מחליט שהוא יהיה זנב לשועלים. יעשה קריירה מלרדת הכי נמוך, הכי צהוב והכי אדום־דם.

בלום (ג'ייק ג'ילנהול) מוצא בקלות קונה לסחורה שלו, אשת חדשות מזדקנת עם מטען מינימלי של אתיקה (רנה רוסו בתפקיד שכולו מחווה לפיי דאנוויי ב"רשת שידור"), ולוקח איתו עוזר־מתלמד (ריז אחמד) שיעזור לו לשאת בנטל. מהר מאוד הוא גם פוגש את הנמסיס שלו, צלם ותיק (ביל פקסטון) שכבר הגיע לפסגות שבלום שואף אליהן אבל עוד לא צלל לתהומות שגיבורנו עומד לצלול לתוכם.

"חיית הלילה" הוא סרט אפל. מאוד אפל. חשוך בסאטירה שלו, שחור בהומור שלו, שחור משחור בעיצוב הגיבור שלו, כמעט מייאש בזווית שלו על אמריקה ועל התקשורת שלה. אלו תכונות נדירות מאוד בקולנוע האמריקאי בן זמננו, שממעט בסאטירה וממעט עוד יותר להציג אנטי־גיבורים. ליתר דיוק, אלו תכונות נדירות בקולנוע האמריקאי מאז סוף שנות ה־70 ועד לימינו אנו: "חיית הלילה" ו"נעלמת" מתייצבים כתף אל כתף כשניים מהסרטים הכי מדוברים של השנה, ובשניהם יחד יש שלושה גיבורים עם אפס מצפון ואפס מוסר.

כן, הרוח נושבת קרירה בעשור הקולנועי־אמריקאי הנוכחי. כתבתי על זה בשנה שעברה אפרופו "ספרינג ברייקרס" ושוב אפרופו "הורג אותם ברכות", אבל אפילו שני הסרטים נטולי התקווה ההם נראים כמו נייר מכתבים של "הולי הובי" בהשוואה ל"חיית הלילה". ואני מתכוון לזה במובן הכי חיובי שאפשר, כן?

זה סרט הביכורים כבמאי של דן גילרוי, תסריטאי שלפני שלוש שנים הצליח לחלץ אחלה דבר מתנאי הפתיחה הצ'יזיים של "פלדה אמיתית", וב־2005 הראה משהו מפוטנציאל הציניות שלו ב"כוח הכסף" (זוכרים, עם פצ'ינו ומקונוהיי ושוב רנה רוסו?). גילרוי תרם גם לכתיבת "מעבר לכל חלום" שמעולם לא הבנתי את ההייפ שנקשר בשמו, אבל ההפך הוא הנכון לגבי פרויקט הביכורים שלו כבמאי. "חיית הלילה" הוא בדיוק המכה בבטן שכולם מספרים שהוא.

ההחלטה הכי נכונה של גילרוי היא בתחום ניהול המידע. כמעט בכל סרט, ובטח בכל סרט שיש בו אלמנט של מתח, המון יושב על השאלה מה ומתי אנחנו יודעים — יותר ממה שיודע הגיבור או רק את מה שהוא יודע, לפני שהוא מגלה את זה או יחד איתו. ב"חיית הלילה" לא קורה שום דבר לפני או מסביב לתודעה של לואיס בלום; אנחנו כאילו צופים בסרט כולו מעבר לכתף של האיש המרושע הזה, רואים את העולם כמוהו ונחשפים לכל ההתפתחויות יחד איתו. זה לא מייצר הזדהות, כי אי אפשר להזדהות עם האנליטיות מקפיאת הדם של הסוציופת הזה, אבל זאת הדרך היחידה ללכת עם גיבור שכל הקטע שלו זה שהוא צעד אחד לפני כולם, ושלא רואה ממטר אף אחד ושום דבר. בפרפראזה על האחים כהן, "חיית הלילה" הוא בתוך לואיס בלום.

כל הסרט הוא לואיס בלום וכל הסרט הוא ג'ייק ג'ילנהול, שההרזיה הקיצונית עשתה אותו מבהיל. מפחיד. בלום מתפרץ רק פעם וחצי ב־117 דקות, אבל כשזה קורה יושב על זה מטען שלם של טירוף שיושב עמוק בעיניים של ג'ילנהול מהשנייה הראשונה. ראינו את מתיו מקונוהיי וכריסטיאן בייל בפורמט מוזלמן, אבל הם היו מעוררי רחמים. ג'ילנהול מבעית. אפשר לומר שהוא ממשיך פה גרף עולה שראשיתו ב"סוף המשמרת" והמשכו ב"אסירים" וב־Enemy המרשים שלא הופץ בישראל, אבל האמת היא שהתפקיד הזה הוא בסקאלה אחרת. זאת היטמעות מהסוג שאפשר לראות אצל דניאל דיי לואיס, שצצה מעת לעת אצל כריסטיאן בייל, שלפני 30 ומשהו שנים עשתה את הקריירה של רוברט דה נירו.

דמות ראשית ללא מוסר ודיאטת כריסטיאן בייל הן די והותר בשביל להעלות בדעתך את "אמריקן פסיכו", וזה אכן הסרט השלישי שהזכיר לי את עצמו במהלך הצפייה. הוא הרבה (הרבה) פחות טוב מ"חיית הלילה", אבל בשני פרמטרים — הקור האבסולוטי של הגיבור והעבודה הכבירה של השחקן הראשי — אלה כמעט יצירות אחיות. וזה מביא אותי אל ה"אבל" שהבטחתי במערכה הראשונה.

"איזה כיף לעבוד ביחידת ההסרטה של המוסד לבטיחות וגיהות"

"איזה כיף לעבוד ביחידת ההסרטה של המוסד לבטיחות וגיהות"

"חיית הלילה" הוא סרט מצחיק וחד כתער, והוא מרתק מהשנייה הראשונה ועד האחרונה. אבל צפיתי בו ממרחק, מבחוץ, מפני שכל האופל הזה לא נותן לך שום אילן רגשי להיתלות בו. אחד מהטריקים הכי בסיסיים של הקומדיה הוא שימוש בסטרייט־מן, בדמות הנורמלית האחת שמקצינה את הטירוף של הדמויות המצחיקות; על אותו משקל, יש לי הרגשה שסרט הביכורים של דן גילרוי רחוק סטרייט־מן מוסרי אחד מלהיות יצירת מופת. זה כמעט קיים בדמות המאוד משנית של הקולגה המזועזע־תמידית של אשת החדשות, זה מבליח לרגע אצל המתלמד הביש מזל של בלום, אבל לא יותר מזה.

הלוזריות המוחלטת של רופרט פאפקין ב"מלך הקומדיה", הרגע המאוד אמיתי שמחלץ מפיטר פינץ' את נאום ה"אני רותח מזעם ואני לא מוכן לסבול את זה יותר" ב"רשת שידור" — אלה איים של רגש שמאזנים את הקור המובנה של הסאטירה. שעושים אותה אנושית. במובן הזה, "חיית הלילה" אינו אנושי. באותו מובן, הולם אותו מאוד הזוחל בשמו המקורי, Nightcrawler, והחיה בשמו המתורגם.

טוב, אז מה שבתכלס עשיתי הרגע זה להתלונן כי ראיתי סרט מצוין אבל לא יצירת מופת. תמיד הייתי מאלה שנותנים להם אצבע והם רוצים את כל הסולייה.

 

מודעות פרסומת

תגובה אחת ל-“כתף קרה מאמריקה

  1. מזכיר גם את הקרניבל הגדול של ווילדר ואת פיתוי קטלני של ואן סנט

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s