השלישייה הקאמרית

"תביא פה שניים לימבו"

"תביא פה שניים לימבו"

קולנוע קאמרי הוא עסק של איזונים עדינים. זה ממש עניין מתמטי: ככל שהדרמה קטנה יותר, ככה יש חשיבות גדולה יותר לכל ניואנס. כל הגזמה היא הגזמה פראית, ואילו אנדרסטייטמנט הוא שביל שתמיד עלול להוביל אל השומקום של השעמום.

השבוע יוצאים בישראל שלושה סרטים קאמריים שניכר כי יוצריהם בהחלט מבינים את חשיבות האיזון. ניכר גם שהם בהחלט לא מצליחים להשיג את האיזון הזה.

"אהבה היא מוזרה" — מה הייתה האופציה השנייה שלהם, "שמות הם בעיה"? — הוא הסרט הטוב מבין השלושה. איירה זקס, שחתום גם על התסריט במשותף עם מאוריציו זכריאס, מניע פה עלילת "היזהר במשאלותיך": בן (ג'ון ליתגו) וג'ורג' (אלפרד מולינה) זוכים להתחתן אחרי ארבעה עשורים ביחד, אבל חופה וקוץ בה, בית הספר הקתולי שבו מועסק ג'ורג' בהוראת מוזיקה אומר לו שילך לחפש. החור בהכנסה החודשית מכריח את בני הזוג לוותר על דירתם המשותפת, ובהיעדר דיור בר השגה הם נאלצים להתפצל ולהתנחל אצל קרובים וחברים.

אז בן וג'ורג' לא יכולים לחיות ביחד דווקא מפני שמדינת ניו יורק אימצה את הנישואים החד־מיניים. זה לב הדרמה של "אהבה היא מוזרה". זה והעובדה שהאחיין של בן (דארן בורוז) ואשתו (מריסה טומיי) לא ממש מבינים למה הם נכנסים בהצעה לארח בביתם את הדוד הזקן, הפטפטן והדעתן.

"שום דבר לא מתפוצץ". אלוהים יודע למה אני זוכר את זה בבהירות כזאת, אבל זאת הייתה הכותרת והשורה התחתונה של ביקורת שנכתבה ב־1988 — לא זוכר בידי מי, זה היה בפאקינג 1988! — על "תייר מזדמן", סרטו הקאמרי של לורנס קסדן שדווקא הפליא למצוא את האיזון הקדוש. מכאן הכותרת המדויקת ההיא: "תייר מזדמן" ניצב על יסוד מלודרמטי, מותו של ילד, אבל קסדן רק יוצק מעליו את הסיפור. ואכן, שום דבר לא מתפוצץ; המלודרמה היא רק הרקע, והתכלס הוא דרמה קומית עם אופק רומנטי.

גם ב"אהבה" לא מתפוצץ שום דבר, אבל בו אין מלודרמה שתצדיק את מדיניות ההליכה על הסף. כלומר יש בו התפתחות מלודרמטית אחת, אבל רק בישורת האחרונה, וגם בה אנחנו לא צופים אלא לומדים עליה בדיעבד במסגרת המדיניות דנן. בסופו של דבר מתקבל סרט ראוי לצפייה, אבל כזה ששיאו הדרמטי מגיע בכלל בסצנה שולית ששייכת בלעדית למריסה טומיי (לעזאזל, זה כל כך ברור שהקריירה שלה תיגמר הרבה לפני הפוטנציאל שלה). "אהבה היא מוזרה", בקיצור, הוא סרט שהיה הרבה יותר אפקטיבי אם משהו בו כן היה מתפוצץ.

תתפוצץ או לא תתפוצץ, זאת השאלה שמניעה את עלילת "דיפלומטיה". אנחנו באוגוסט 1944, והיטלר נתן למושל הצבאי של צרפת, הגנרל דיטריך פון קולטיץ (נילס ארסטרופ), הוראה להחריב את פריז. אלא שבחדר המלון של הגנרל צץ הקונסול השוודי ראול נורדלינג (אנדרה דוסולייה) ומצהיר כי בכוונתו לגרום לגנרל לסרב פקודה. עכשיו, ספוילר: פריז לא הוחרבה. אין צופה שלא יודע את זה, ואם יש, אז הוא לא צופה בסרט הזה. הדרמה האמיתית, אם כן, היא לא סביב השאלה "מה יקרה בסוף" אלא "איך קרה מה שקרה בסוף". אבל נדמה שדווקא הבמאי פולקר שלנדורף לא מבין את זה.

לא צריך לחכות לכותרות הסיום כדי להבין ש"דיפלומטיה" מבוסס על מחזה (באותו שם, מאת סיריל גלי), ושלנדורף היה עושה בשכל לו אימץ את הגישה של רומן פולנסקי בשני המחזות האחרונים שעיבד לקולנוע, "ונוס בפרווה" ו"אלוהי הקטל" — גישת ה"תשאיר את זה מחזה". אבל שלנדורף, שהודה לאחרונה בראיון לאבנר שביט כי לא האמין שבכלל רוצים לעשות סרט על היסודות התיאטרליים האלה, לא משאיר את זה. באופן שאין לתאר אלא כמגוחך, הוא מריץ את העלילה עם אקדח מכוון לרקה — ממש ככה, השניים מתדיינים כשברקע אשכרה מניחים מטענים מתחת לגשרים של הסן — ובאופן שאין לתאר אלא כחוסר אמון בעלילה שלו־עצמו, הוא יוצא מעת לעת מחדר המלון לטובת סצנות אקשן מופרכות ומיותרות לחלוטין.

העדויות ההיסטוריות בדבר מידת ההשפעה של נורדלינג על שיקול דעתו של פון קולטיץ רחוקות מלהיות חד־משמעיות, אבל הדיוק ההיסטורי או היעדרו הוא הבעיה האחרונה של "דיפלומטיה". הבעיה הראשונה שלו היא במאי שיורה בתוך הנגמ"ש ומחרב כליל את האיזון המפורסם שאני חופר לכם עליו כבר שעה.

תראו, האמת היא ש"דיפלומטיה" הוא לא סרט רע; הוא יותר כמו סרט בינוני עם שני תפקידים ראשיים מרשימים והמון דקות מיותרות (מתוך כולה 84. זה חייב להיות איזשהו שיא). אבל מבחינתי הוא המאכזב ביותר בטרויקה הזאת, כי אותו שלנדורף חתום על שתיים מהאדפטציות היותר בעייתיות לביצוע — והיותר מוצלחות — שראיתי מימיי. ב־1979 הוא הפך חצי מ"תוף הפח" המופתי לסרט שלם נהדר, וב־1985 עיבד לטלוויזיה באופן פשוט מושלם את "מותו של סוכן" עם דסטין הופמן בתפקיד הראשי. עיבד במובן של השאיר את זה מחזה. למה הו למה הוא התעקש להפוך את "דיפלומטיה" לסרט?

טוב, די מעצבן אותי ש"מכאן אני ממשיך" מופץ בישראל. מעצבן כי אני מבין את הראש, ולצורך העניין לא משנה אם הוא יושב ב"וורנר" העולמית או ב"גלובוס" המקומית: זה סרט על משפחה יהודית, מאוד־מאוד לא דתית, שמוצאת את עצמה יושבת שבעה כהלכתה. לא נפיץ בארץ? בטח נפיץ בארץ. אז מה אם יש מיליארד סרטים אמריקאיים משנת הבציר הנוכחית שלעולם לא יראו מסך גדול בישראל למרות שהם הרבה יותר טובים. יש בזה בדיחות רבי, למען השם!

בקיצקוץ נמרץ, ג'ייסון בייטמן מנסה להתאושש מהבגידה של אשתו בדיוק כשאביו מת, ואימו — ג'יין פונדה, או ליתר דיוק תמונת ה"אחרי" של הפציינטית הפלסטית ג'יין פונדה — ממש מכריחה את המשפחה לשבת שבעה. המשפחה זה האחות התומכת טינה פיי והאחים־יריבים אדם דרייבר וקורי סטול, וכתוסף טימותי אוליפנט (פגוע ראש ועובד בחנות הספורט של המנוח) ורוז ביירן (הבחורה שבייטמן הוא האחד שחמק לה, ושבאופן נוח נשארה בעיירה הישנה).

"מכאן אני ממשיך", עיבוד של הבמאי שון לוי לרומן מאת ג'ונתן טרופר, הוא ערימת קלישאות שאין לה תקומה. הדמות המעניינת היחידה היא בכלל של אוליפנט וההפתעה היחידה היא ספוילר שאין דברים כאלה, אז נלך ישר לסיכום העניינים ולסגירת המעגל מהפסקה הראשונה: הכל בסרט הזה מתפוצץ. מיחסים בין אחים ועד ריבים בין נאהבים, כל דבר הולך או בכוח או בעוד יותר כוח. לפני שלוש שנים הפליא לוי כשיצר מהקשקוש שבבסיס "פלדה אמיתית" סרט מקסים ואינטימי על יחסי אב־בן (טוב, ורובוט); והנה, דווקא על שלד עלילתי עתיר פוטנציאל כמו משפחה בשבעה הוא לא הצליח להעלות אפילו גרם אחד של בשר. לכו תבינו.

עכשיו חלאס עם כל הקאמריות הזאת, ואיך אמרה יונה וולך? קצת דם לקינוח הדבש.

דברים נמוכים בסדר נומך עולה: דובי גל; בדיחות של נאור ציון; ציפיות מסרט אימה שבמרכזו בובה מלחיצה. אין מה לעשות, סדרת "צ'אקי" הרסה את זה לכולנו. אולי בגלל זה הופתעתי לטובה מ"אנאבל", או לפחות משני השלישים הראשונים שלו. לפני שהקלישאות הז'אנריות מקלקלות לו.

מה אפשר לספר בלי לחרב? מעט מאוד: בעיקר שיש לנו כאן זוג צעיר (וורד הורטון ואנאבל ווליס) שאנחנו פוגשים לקראת סוף ההיריון, כשהחבר'ה של צ'רלס מנסון מלחיצים את אמריקה של סוף הסיקסטיז והבובה המלחיצה דנן נוחתת בחדר הילדים המתהווה.

העניין עם בובה מלחיצה הוא שאתה מצפה ממנה לעשות דברים מלחיצים, שזאת דרך אחרת לומר מגוחכים, וההחלטה הכי טובה של התסריטאי גארי דוברמן והבמאי ג'ון ר. לאונטי (בדרך כלל צלם, בין השאר של "המסכה") היא שהבובה הזאת היא בובה. לא צ'אקי ולא "כלתו של צ'אקי".

"אנאבל" רחוק מלהיות סרט טוב, אלא שהוא רחוק באותה מידה מלהיות האסון שעלה בדעתי כשראיתי את הפוסטר ההוא עם הבובה ההיא. אבל אל דאגה, הסיקוול יהיה ממש חרא.

פורסם בפנאי פלוס, 23.10.14

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s