אוסקר על ליהוק עכשיו, ויכוחים על מיזוגיניה אחר כך

בתיאוריה, סרטים צריכים להתחיל חזק ולהיגמר עוד יותר חזק. את החלקים החלשים רצוי להחביא באמצע, כי שם הם לא ממש מפריעים, כמו כרס קטנה בעיצומו של איש גבוה. כל זה טוב ויפה על הנייר, אבל "נעלמת" של דיוויד פינצ'ר מתחיל חלש מאוד, צובר המון מומנטום דווקא באמצע ומסתיים במערכה שלישית אדירה. זה כמה שווה התיאוריה.

"צ'או בובה, אני הולך להסריח את באטמן"

"צ'או בובה, אני הולך להסריח את באטמן"

זה יום הנישואים החמישי של ניק (בן אפלק) ואיימי (רוזמונד פייק) דאן, והם עמוק בגירוד־שבע־השנים למרות שרשמית יש להם עוד שנתיים בשביל זה. ואז איימי נעלמת.

אם לא קראתם את הספר מאת גיליאן פלין, אני מפציר בכם לא להגיע לבית הקולנוע עם יותר מידע מזה. אם כן קראתם, מה יש לכם? זאת דרך בדוקה להרוס לעצמכם את הסרט. תקראו אחרי שראיתם, זה ישפר את חייכם ללא היכר.

אז לעניינו, הגברת נעלמת וזה מסדר את הכלים על הלוח: לצד ניק ניצבת אחותו מרגו (קארי קון), שלרגע לא חושדת שידו של אחיה במעל; סביב איימי מרחף המאהב מן העבר (ניל פטריק האריס), שלכו תדעו מה ואיך הוא קשור; ואת כל הסבך צריכים לפתור בלשית (קים דיקנס המצוינת) והשותף הזוטר שלה (פטריק פוגיט, ולפני שזה יחרפן אתכם, אתם מכירים אותו כי הוא היה הילד ב"כמעט מפורסמים"). תזרקו פנימה את טיילר פרי בתפקיד עורך הדין של ניק, ותקבלו גם הסבר טוב להצקה הקבועה שלי על כך שצריך להיות פרס אוסקר על ליהוק, וגם סיבה למה לאריי מייפילד — מי שעובד עם פינצ'ר באופן קבוע מאז "מועדון קרב" — צריך לקבל אחד.

אני לא מפסיק להתפעל מהליהוק מפני שיש כאן סדרה שלמה של פגיעות בול. ראשית, ניק: מצד אחד הפרוטגוניסט המובהק, מצד שני גבר שאמור בגדול לעשות לך בחילה. היש מושלם לזה מבן אפלק? או איימי: לא אכנס להסברים למה, אבל זאת מישהי שחייבת להקסים ולהלחיץ אותך בעת ובעונה אחת. בחיים לא הייתי מנחש שרוזמונד פייק מסוגלת לפצח את זה, אבל וואו, איך שהיא פיצחה את זה. ככה זה נמשך עם המיניות האמביוולנטית של האריס והתדמית המפוקפקת של פרי והחיוך המעט פסיכוטי של פוגיט. זה לא סתם ליהוק טוב; זה ליהוק חכם שמשחק על התחושות הקיימות שלנו לגבי השחקנים, וזה מושלם בסרט שכל־כולו — טוב, אז רוב־רובו — עוסק בתדמיות.

למרות השליש הראשון החלש שלו, המבנה של "נעלמת" נראה לי בדיעבד לא לקוי אלא נבון. אני חושב שפלין, שעיבדה בעצמה את הספר שלה, בכוונה תפרה לדאנים סיפור רקע שממצב אותם כזוג בלתי נסבל — היא עשירה ומתוחכמת וקונטרול פריקית, הוא סמרטוט חסר חוט שדרה — כי כל הכיף פה הוא שבישורת האחרונה אתה מתעב את ניק ואת איימי במידה די שווה. כמו ב"מלחמת רוז ברוז", רק ביתר שאת, הקליימקס כאן בנוי על התחושה שהשניים האלה מגיעים אחד לשני. ייגמר איך שייגמר, נרצחה או נחטפה או מה, אתה בפנים כדי לראות את שניהם סובלים.

אמרתי שהסרט מתרומם באמצע, אבל הנסיקה האמיתית היא כאמור במערכה האחרונה. ספציפית בסצנה האלימה ביותר, שבה דיוויד פינצ'ר משחרר רסן ומזכיר שגם אחרי היציאה המתמיהה של "בנג'מין באטן" וגם אחרי האכזבה מ"נערה עם קעקוע דרקון", הוא עדיין האיש ששם את הראש של גווינת פאלטרו בקופסה. באופן אישי, הסצנה המדממת האחת הזאת הזכירה לי את ראיון־השולחן־העגול שיצא לי לשבת בו עם פינצ'ר, ספציפית הרגע שבו הוא הסביר למה פנו דווקא אליו עם "קעקוע דרקון": "היי, יש בזה פשעי מין, תביאו את הסוטה".

עכשיו כשאני חושב על זה, גם ב"הרשת החברתית" לא היה שום דבר דיוויד פינצ'רי עד שהגיעה הסצנה של תחרות השיט והאיש כאילו אמר, עכשיו כולם מפסיקים לירות משפטים לא־נגמרים של ארון סורקין ונותנים לי לדבר. אני מייחס את זה לבגרות: פינצ'ר כבר לא צריך להוכיח כלום לאף אחד. כמו מתאגרף מנוסה הוא שומר אנרגיה ותוקף בדיוק כשזה אפקטיבי. כנראה שככה יצא לו סרט שמתחיל הכי סתם, ונגמר כשאני ממלמל "בוא'נה, איזה כיף זה היה".

"וואי, אני חייבת להחזיר למיכל ינאי את העט שלה"

"וואי, אני חייבת להחזיר למיכל ינאי את העט שלה"

אני כותב זמן קצר מאוד אחרי הצפייה ב"נעלמת", ותופס שאני חושב עליו ועל האמירות המרירות־מצחיקות שלו הרבה יותר משהייתי מצפה. זוגיות מודרנית, תקשורת המונים, קונבנציות ג'נדריות — שום דבר לא יוצא טוב או טהור מהסיפור הזה. כלומר, לא רק שפלין ופינצ'ר מקפידים לגרום לך לשנוא את הגיבורים שלו, אלא שבדרך הם מדרבנים אותך לתעב את העולם ומלואו.

אגב שנאה, נראה שהגיע הזמן לדבר על הפיל שבחדר: "נעלמת" כבר מושך אש בעוון מה שנתפס כמיזוגיניה. לא יעזור שאישה חתומה על הסיפור הזה; אם רק רוצים, קל מאוד לראות בו תצוגת תכלית של שנאת נשים. ואני מבין איך אפשר לפרש ככה את הדמות של איימי דאן, אבל לא מבין למה לעשות את זה. האם חניבעל לקטר, דארת' וידאר או הג'וקר גרמו למישהו — איפשהו, מתישהו — לזעוק "שנאת גברים"? אז אנא. הגברת דאן היא לא "כל אישה" ולא "כלל הנשים"; הביוגרפיה, הפסיכולוגיה ואפילו הפתולוגיה שלה מרמזות כולן על מקרה סופר־פרטי. להתייחס אליה כמייצגת של מגדר שלם זה לא פמיניזם, אלא תגובה פאבלובית. ובמקרה הזה, הכלבים נובחים במעלה עץ שבכלל לא קיים.

עזבו שטויות ולכו ל"נעלמת", זה מה שאני אומר פה. אתם לא מבינים איזה כיף זה יהיה.

*זאת הייתה גירסת במאי לביקורת שלי מתוך פנאי פלוס

מודעות פרסומת

2 תגובות ל-“אוסקר על ליהוק עכשיו, ויכוחים על מיזוגיניה אחר כך

  1. הספר עליו הוא מבוסס הוא נהדר, אחד המותחנים היותר טובים שיצא לי לקרוא בתקופה האחרונה. מעניין לראות אם פינצ'ר (שאם להודות, אני אוהב בצורה טוטאלית כמעט כל סרט שלו. כמעט) הצליח לתפוס את האווירה של הספר ולתרגם אותה למסך כמו שצריך. לפי מה שאני מבין הוא הצליח, אבל עדיין משהו בי חושש.
    ומילה אחת על הליהוק – אין לי מושג איך בן אפלק בסרט, ואני לגמרי ממחנה שונאיו, אבל איזה ליהוק גאוני. בול כמו שדמיינתי את ניק. "יש לי פרצוף שרוצים לתת בו אגרוף" (ציטוט לא מדויק ומהזיכרון מהספר).

  2. האם במאמר יש ספוילר ל"שבעה חטאים"? אמנם לא ראיתי סרט אבל אזכור אחד שמכיל ביטויים כמו "הראש של גווינת' פלאטרו" ו"קופסא" ממש גרם לי לחשוד. זו באמת ביקורת נהדרת אבל היית חייב להניח שכולם כבר ראו את "שבעה חאטים" ולספיחלר נק' מפתח שנמצאת בו ללא אזהרה. מספיק שספויילרתי לנקודת מפתח מאד משמעותית ב"נעלמת" (סביר להניח שאתה יודע למה אני מתכוון).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s