10 טעויות של הורים שגם אתם עושים

IMG_6612

#11: תיעוד ברמת פולחן אישיות

1) אנחנו שואלים איך היה. בבית ספר, אצל חברה, במסיבה:

"איך היה?".

"כיף".

היכו אותה בסרגל או בנו לה טירה מצמר גפן מתוק, זה תמיד "כיף". וזאת עוד התשובה המנומסת, תשובה של בת רבע לתשע. תנו לה שנתיים וזה יצטמצם לנהמה גרונית. ואתם יודעים מה, מגיע לי. אתם הייתם רוצים לחזור מיום עבודה ל"איך היה"? אז מגיע גם לכם. אם יש להם מה לספר, הם יספרו את זה.

2) אנחנו מסבירים למה לא. ההורות בדור שלנו מסרבת להכיר בתקפותה של "ככה" כתשובה, אבל ילד אמור להסתפק ב"כי ככה אמרתי" בתשובה לשאלה "למה לא".

סמכות הורית מתחילה בפריווילגיה לומר לא, ומתחילה להתערער ברגע שאנחנו מתחילים להסביר. זה לא עניין של פסיכולוגיה אלא של קומוניקציה: הרי לכל טיעון שנשלוף יש קונטרה־טיעון בפוטנציה, ומכאן שכל הסבר שנספק יגרור שאלת המשך ואז הסבר המשך. כל טיעון חוץ מ"ככה".

3) אנחנו עושים מזה עניין. לא משנה איזה "זה" זה: כשאנחנו עושים עניין, נהיה עניין. כשאנחנו לא, לא נהיה. בקיץ האחרון ראיתי דוגמה מאלפת, או ליתר דיוק עשרות דוגמאות מאלפות — מצד אחד הורים שנכנסו ללחץ מהאזעקות עם ילדים לחוצי־אזעקות, ומצד שני הורים רגועים עם ילדים בסבבה שלהם.

מצוות ה"עשה" כאן היא כמובן לשקר כאילו אין מחר, כי הטריק הוא לאו דווקא להיות רגוע בקשר לדברים, אלא לשדר רוגע בקשר אליהם גם אם הם מכניסים אותנו לפאניקה טוטאלית. בכלל, אם יש דבר שלמדתי ברבע לתשע שנות הורות זה שהאמת היא אובר רייטד. הנה, גם הבחור הזה חושב ככה:

4) אנחנו נלחצים. הבינג סד דט, די מומלץ להיות באמת רגוע בקשר לדברים, ולו מפני שאין אומלל יותר מהורה לחוץ ואין נוירוטי יותר מצאצא של אחד כזה. כאדם מונע־חרדה אני יודע ש"תרגיע" זה מהדברים האלה שהרבה יותר קל להגיד מאשר לעשות, ועדיין: תרגיעו.

5) אנחנו לוחצים. רונה אוהבת לקרוא. היא גם מסוגלת לקרוא דברים קצת יותר מורכבים מהממוצע של גיל שמונה־תשע, ומאז שהבנתי את זה אני משדל אותה למה ששנינו מכנים "ספרים אמיתיים". בתגובה, היא מתבצרת עם חומרים בנוסח "יומנו של חנון". זאת דוגמה קלאסית של ללחוץ איפה שלא צריך, כי ילדה שקראה את "יומנו של חנון" בגיל שמונה תתקדם לדברים אחרים בגיל תשע, אבל אני מטומטם והבנתי את זה רק בדיעבד. ככלל, הפעלת לחץ על ילד מזמינה התבצרות. זאת אנרגיה מבוזבזת, בדיוק כמו הסעיף הבא.

6) אנחנו הולכים על פסיכולוגיה ישרה. וזה מאוד אופטימי ומלא יושרה מצידנו, אבל עם ילדים אפשר ללכת רק בהפוכה. נסו בוקר אחד את "אתה תאחר לבית ספר!" ולמחרת את "לי לא אכפת שתאחר לבית ספר", ותגידו לי שאני טועה.

לא שהח"מ תופס פה תחת חלילה: אני לא מסוגל לאחר לשום דבר (נצר לדם הייקי־אסלי של סבתי מצד  אבי, אני מניח), והאמור לעיל הוא בסך הכל תובנה מצטברת משנתיים־פלוס של השכמות היסטריות לבית הספר בשיטת הפסיכולוגיה הישרה.

7) אנחנו חולקים עכשיו דברים שאולי יהיו מחר. ילדים, למדתי על בשרי ובשרה, לא באמת מבדילים בין Wishful thinking לסתם Thinking. משפט כמו "אולי בשנה הבאה נטוס לארצות הברית" מיתרגם אצלם ל"בשנה הבאה טסים לארצות הברית!", "אני מקווה" נקלט כ"אני מבטיח". לשתף אותם בתוכניות, בכל דבר שאיננו סגור וחתום, זה להמיט עליהם מפחי נפש ועל עצמך סדרה אינסופית של "לא הבטחתי".

8) אנחנו לא יודעים להגיש את החרא שהחיים מבשלים. בהכללה לא גסה מדי, יש שלוש גישות הוריות לבשורות רעות: להגן על הילד מכל פיסת מידע שעלולה לצער אותו, לומר לו את הדברים כמו שהם, או להקצין אותם בבחינת להקדים רפואה למכה. הגישה הראשונה פסולה, השלישית מייצרת חרדות והשנייה נכונה.

אני אמנם אוהב לחשוב על עצמי כאחד מהאבות האלה שאומרים את הדברים ישר ולעניין, אבל בתכלס אני מאלה שבלי כוונה או שליטה מיישמים את הגישה השלישית. תסמכו עליי, היא גרועה. אבל פחות מהראשונה, כן?

9) אנחנו משווים. נדמה לנו שאנחנו לא, אבל אנחנו כן. כל הזמן. הישגים בלימודים, התפתחות פיזית וקוגניטיבית, טכנולוגיות שזה בסדר או לא בסדר שיהיו נגישות לילד בגיל כזה או אחר — כל הבסדר והלא בסדר שלנו נקבע בהשוואה לאחרים. שזה כמובן אנושי, אולי אפילו בלתי נמנע עם הילד הראשון או עם הבת היחידה שלך, אבל שאלה לי: אם אנחנו מגדלים אותם תוך פזילה מתמדת לצדדים, באיזו זכות אנחנו מתפלצים בכל פעם שהם שולפים את הטיעון "אבל אימא של רומי כן מרשה"?

אחת הבעיות הכי גדולות שלנו כבני אדם בוגרים היא שאנחנו לא יכולים להיות מרוצים בלי למדוד את עצמנו מול אחרים. אחד השקרים הכי גדולים שלנו כהורים הוא שזה לא בסדר שילדים עושים את זה.

10) אנחנו מתייסרים. הטקסט הזה, כמו כל אחד אחר שיצא לי לכתוב על רונה או על להיות אבא שלה, הוא הדרך שלי לומר שאני מודע לכשלים שלי כאב, ומכאן שאני לא צריך לעשות שום דבר בקשר אליהם. הרי אני מודע וכל זה. עכשיו תהיו כנים ותודו: מה שאני עושה בכתב, אתם עושים בשיחות עם חברים או אצל הפסיכולוגית. ואתם יודעים מה? זה חארטה. להיות מודע זה לא חצי ניצחון. זה לא רבע. הדרך היחידה לתקן היא תיקון. אם אני עושה עשר טעויות, אני צריך להפסיק לעשות אותן. לא לכתוב על זה שאני עושה אותן. זה תופס גם לגבי מי שקורא עליהן ואומר וואלה, מכיר מהבית.

מצד שני, אל תטעו: המסר החשוב כאן הוא לא להתחיל לתקן אלא להפסיק להתייסר. הרי אם אתם ואני נפסיק לעשות מחר בבוקר את עשר הטעויות הכי גדולות שלנו, מחרתיים כבר נעלה על עשר טעויות עצומות אחרות. אז בשביל מה לשבור את הראש. רק למה לא חשבתי על זה לפני שכתבתי 850 מילה על עשר טעויות.

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s