זה לא על דת ומדינה. זה על ויויאן אמסלם

"שכחתי להקליט את הדרבי"

"שכחתי להקליט את הדרבי"

בעשור הכי נורא שלו, האייטיז, הקולנוע הישראלי לא סיפר סיפורים; הוא דן בנושאים. "אחד משלנו" עסק בסוגיה "הפרט והיחידה", "נישואים פיקטיביים" היה יום עיון בשאלת "יהודים וערבים", "לא שם זין" פתח סימפוזיון סביב "המאצ'ו והאימפוטנציה".

אני מזכיר היום את הימים ההם מפני שכבר בתחילתו של "גט" — פרק שלישי בטרילוגיה שכוללת את "ולקחת לך אישה" ואת "שבעה", אבל יצירה שעומדת לגמרי בזכות עצמה — עלה בדעתי שזה המבחן הגדול שלו. הרי הסרט הזה הוא יותר מסיפור על אישה אחת שרוצה להתגרש. ירצו או לא ירצו האחים לבית אלקבץ, רונית (בימוי, הפקה, כתיבה, תפקיד ראשי) ושלומי (הפקה, בימוי וכתיבה), בסרט שלהם יש וואחד אישיו: מעמד האישה במדינה ששמה את כל ביצי האישות בסל של הרבנות.

אם האלקבצים היו מעוניינים בזה, או סתם לא שמים לב לזה, הייתה יוצאת להם יצירה דידקטית מהסוג המבאס ביותר. אבל השניים עשו את הדבר הסבוך יותר לכתיבה והנכון יותר להסרטה: הם יצרו סיפור על מקרה פרטי שמאיר את הכלל רק על הדרך. שמוסר ההשכל שלו, אם אפשר לקרוא לזה ככה, לא נראה כמו המניע לעשות ממנו סרט אלא כמו התוצאה הבלתי נמנעת של הצפייה בו. וככה יצא שבמקום סרט אישיו קיבלנו סרט גדול.

במאמר מוסגר ובאותו עניין, השורות האלה נכתבות לפני ההכרזה על נציג ישראל לאוסקר, אבל הדיבור הוא ש"גט" עקף את "אפס ביחסי אנוש" בדרך לפרס אופיר וללוס אנג'לס. אני שומע לא מעט קולות שמתפלצים מזה, פשוט מפני ש"אפס" הוא סרט נפלא שסחף את הקהל הישראלי, אבל פייר? "גט" הוא מועמד טוב יותר לפסלון. אם לבחור בין השניים על בסיס איכות נטו הייתי הולך על ניצחון בנקודות של "אפס", אבל קומדיות לא אוכלות באוסקר. לא בפרס הסרט הזר ולא בכלל. ג'אד אפאטו, בן סטילר ואחרים טוענים שנים שהאקדמיה צריכה ליצור קטגוריית קומדיה מיוחדת; עד שזה יקרה, מסורבת גט היא הימור טוב יותר מג'ובניקית נואשת.

ויויאן רוצה להתגרש. אלישע (סימו אבקריין) לא רוצה לתת לה ללכת. היא מגייסת כטוען את כרמל בן טובים (מנשה נוי). הוא מביא איתו את הרב שמעון אמסלם (ששון גבאי). עכשיו צריכה הרביעייה הזאת לשחק לפני הדיינים (אלי גורנשטיין, רוברטו פולק, רמי דנון). מעת לעת יעלו ויבואו עדי אופי (אלברט אילוז, שמיל בן־ארי, רובי פורת־שובל, אוולין הגואל). אני מפסיק כאן עם הקרדיטים רק מפני שאין לי מקום, ובנקודה הזאת ראוי לציין נדבך נוסף בגדולה שהיא "גט": יש כאן הופעת אנסמבל פשוט פנומנלית. אחד אחד ואחת אחת.

הדרמה מתרחשת כולה בין כתליו של בית הדין הרבני. מין מחזה מצולם, וברוב המקרים הייתי אומר זה לגנאי, אבל כמה זה הולם את תיאטרון האבסורד של הממסד הדתי. דגש על תיאטרון: בהחלטה אמיצה ויוצאת דופן בתוך עידן של שפה רזה ומדוברת, האלקבצים כתבו לנפשות הפועלות טקסטים מליציים שנשמעים כמעט ארכאיים, אבל עובדים פשוט יופי בקונטקסט הזה.

עובד גם החלל האחד שבו קורה הכל, למרות שעליו אי אפשר להגיד יופי: בית הדין הרבני הוא האולם הכעור ביותר בין הים לירדן. אלא ש"גט" אינו סרט מכוער. להפך. אין לי מושג באיזה וודו עוסקת הצלמת ז'אן לפוארי, אבל איכשהו היא מוצאת אסתטיקה בין קירות השפריץ, הכיסאות האקלקטיים והחולצות הזולות. זה סרט קשה, אבל הוא לא קשה על העיניים, וזאת נקודה לזכותו.

למרות שהוא מצולם בצבע, פלטת הצבעים של "גט" היא כמעט שחור־לבן. זאת בחירה מסוכנת, כי היא עלולה להצטייר כדימוי סוג ז' — לבן בשביל אישה תמה, שחור בשביל גבר חשוך — אבל כבר אמרתי שזה סיפור של מקרה פרטי, והאלקבצים נבונים מספיק בשביל לדעת שבמקרים פרטיים אין שחור ולבן. ויויאן אמסלם היא לא הטובה בסיפור הזה ואלישע אמסלם הוא לא הרע. לא אספיילר כאן את המניעים שלו, אבל בתום 115 דקות יוצאת כאן דמות הרבה יותר מעניינת מאיזה בד גאי.

אני קורא את הכמעט שחור־לבן של גט כדימוי הרבה יותר אורגני לסיפור: זה שבין חירות לעבדות. בין נאורות לנבערות. בין כבוד האישה למה שקוראים בחדשות "על רקע כבוד האישה". אם יש כאן לבן, זה חופש הבחירה. אם יש כאן שחור, זה הממסד הדתי. לא הדת, מיינד יו, אלא חדלי האישים שמקבלים החלטות בשמה.

"אז החלטנו, לא מחליפים את תיבות הדואר אבל צובעים את המדרגות"

"אז החלטנו, לא מחליפים את תיבות הדואר אבל צובעים את המדרגות"

סדרו לכם בהזדמנות צפייה ב"בריאן כוכב עליון". זה לא אוף טופיק: זה פשוט סרט שעושה חוכא מדתיים ואטלולא מהממסד הדתי, אבל נשמר מכל משמר מפגיעה בדת עצמה. אני מזכיר אותו כאן בגלל השערורייה־זוטא שנוצרה כאשר מרלין וניג, אישה חרדית וחברת מועצת הקולנוע, טענה ש"גט" הוא "ניסיון אומלל לגחך את ההלכה". בעיניי זה מקרה מובהק של תגובה פאבלובית, כי אם וניג הייתה בוחנת את זה לעומק, האחים לבית אלקבץ לא מגחיכים כאן כלום זולת העובדה שטקסטים בני אלפי שנים עדיין חורצים את גורלן של נשים בישראל.

מה שמבריק בעיניי בסיפור של האמסלמים הוא שכולנו מכירים זוגות כאלה. שניים שהלכו יחדיו למרות שממש לא נועדו, שנשארו יחד הרבה יותר מדי זמן בגלל הילדים, שמשכו כל אחד לכיוון אחר לגמרי. בכל מדינה נורמלית לא היה כאן סרט בכלל. השניים האלה היו מתגרשים ויאללה ביי. אבל לא בישראל. ליתר דיוק ואבסורד, לא במשפחות מסורתיות בישראל.

זה לא מקרה ש"גט" מספר על גבר דתי ואישה מסורתית. הסרטים שהם מאכילים זה את זו, הסביבה שלהם, עצם התחינה לגט בניגוד לפרידה חד צדדית דה פקטו — כל זה לא קורה לזוגות שהרבנות מהם והלאה. לא ככה. והאבסורד הכי גדול הוא שבלי הכבוד לדת, להלכה, ויויאן אמסלם לא הייתה מוצאת את עצמה בהליך הקפקאי הזה.

אחרי כמעט סרט שלם שמסרב להרים את הראש מהפרט, ויויאן אמסלם מדברת על הכלל. מישירה מבט אל הדיינים ואומרת להם את מה שהיא ואני ויאיר לפיד חושבים עליהם ועל הכוח שניתן להם. זה רגע חזק, אבל בדיעבד הוא נקודת חולשה תסריטאית. כלומר, זה הסאב־טקסט. מאכזב לראות אותו הופך לטקסט בסרט שרובו המוחלט מחמיא כל כך לאינטליגנציה של הצופה.

אפילו ברגע המיותר הזה, מה שרונית אלקבץ עושה הוא יותר מהופעה כובשת. יותר מהופעה, נקודה: משהו במבט שלה מצליח לתעל את כל מה שג'ון לנון שר עליו ב"אישה היא הכושי של העולם", ולעשות את זה כאילו שבבית הדין יושבות מיליארד תובעות. מזמן לא ראיתי תפקיד שמצד אחד מגביל כל כך את השחקן שממלא אותו — לא רק שאלקבץ כלואה בחלל אחד, אלא שברוב מוחלט של הזמן היא יושבת מאחורי שולחן — ומצד שני מוציא ממנו כל כך הרבה רגש.

עיני הכשף של רונית אלקבץ מדגישות עוד יותר את אי הצורך באותה האשמה ישירה של הממסד הדתי באשר הוא, אבל זה רק רגע של חולשה בתוך סרט חזק שאין דברים כאלה. סרט כל כך בטוח בעצמו שהוא מרשה לעצמו לתבל את הייאוש בלא מעט הומור, לרבות סצנה נפלאה אחת שבה ויויאן עצמה נקרעת מצחוק.

אני מקווה שהמון אנשים יילכו ל"גט". אני מקווה שהם ייצאו ממנו בקריזה על הרבנות. אני מקווה שזה יגרום להם לכעוס על הקשר הגורדי דת־מדינה שיש לנו כאן. כן, אני לא סובל סרטי אישיו. אבל אני עוד יותר לא סובל את האישיו שניבט מהעיניים הבלתי נשכחות של ויויאן אמסלם.

פורסם בפנאי פלוס, 18.9.2014

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s