לואץ' צריך גיבור, וזה כלום לעומת מה שדיקנס צריך

"אבל עברתי על זה שוב ואני עדיין לא מבין למה הפלסטינים לא חתמו"

"אבל עברתי על זה שוב ואני עדיין לא מבין למה הפלסטינים לא חתמו"

בין סרטי הקיץ במשקל קרטיב צצות כאן השבוע שתי יצירות שעושות רושם סתווי בהרבה: גיבור לאומי אירי מול גיבור תרבות אנגלי, קן לואץ' מול רייף פיינס, סיפור אמיתי על קומוניסט נלהב מול סיפור אמיתי על סופר מאוהב. על פניו מדובר בשני סרטים שאין להם מה לבוא לפה בחום הזה, אבל ראו זה קטע: לואץ' ביים רימייק ל"פוטלוס" תחת השם "המועדון של ג'ימי", ואילו פיינס נדרש לצרות של סלבריטאים תחת האצטלה המכובדת של חיי צ'רלס דיקנס ב"האישה הנעלמת". אז אולי זה בכל זאת הגיוני שהם יוצאים כאן בסופ"ש האחרון של העונה המזיעה.

בחור צעיר שבסך הכל רוצה לתת לצעירי העיירה לרקוד, כומר חמור סבר שרואה בו ובמוזיקה שלו סכנה למוסריות הציבור — איי שיט יו נוט, שיר הנושא מתוך "המועדון של ג'ימי" היה צריך להיות I Need a Hero.

ההבדל הגדול בין הסיפור של ג'ימי גארלטון לזה של קווין בייקון — חוץ מזה שהראשון הוא אמיתי והשני הוא אגדה, כפי שהזכירו לנו ממש לאחרונה ב"שומרי הגלקסיה" — טמון במוטיבציה של הגיבור. רן מק'קורמק מ"פוטלוס" הוא לא יותר מהתשובה הגברית לשורה האלמותית Girls Just Want To Have Fun; גארלטון (בארי וורד) היה קומוניסט שהקים מועדון ריקודים/ לימודים/ דיבורים לצעירים אירים בתחילת שנות ה־20 של המאה הקודמת ונאלץ לברוח לאמריקה מאימת השלטונות. הסרט מתחיל כשהוא חוזר למולדת, מקים מחדש את המועדון ובא ממש לא טוב לאב שרידן (ג'ים נורטון), שבניגוד לאביו הקולנועי ג'ון לית'גו, צריך באמת לדאוג ממה שמייצג הצעיר הזה עם מוזיקת השטן שלו.

לא הכרתי את סיפורו של ג'ימי גארלטון או את המחזה מאת דונאל או'קלי שעליו מבוסס "המועדון", וייאמר מיד: הסרט הזה שווה צפייה ולו בשל הטיפול שלו ברגע מאוד מסוים ומאוד נפיץ בהיסטוריה האירית. רגע אחרי שנסגרו שעריה של ארצות הברית, וצעירי האומה מצאו את עצמם כלואים בארץ שעדיין ליקקה את פצעי מלחמת האזרחים. על הרקע הזה נבט בתוכה הגרעין הקומוניסטי, וברגעים הטובים שלו, "המועדון של ג'ימי" הוא אכן יותר "אדומים" מאשר "פוטלוס".

ברגעים הרעים שלו, לואץ' מריץ כאן רומן אסור ומיותר לחלוטין בין גארלטון לאהובתו הנצחית אונה (סימון קירבי), שבמובן מסוים מייצגת את מחיר האידיאליזם של הגיבור — רוצה לומר, אם לא הגלות באמריקה, אולי היא לא הייתה עכשיו נשואה עם ילדים וכל זה — אבל הנה אנחנו חוזרים לרמות הסטורי־טלינג של "פוטלוס". צריך רומן, אז הנה הרומן שלכם.

"המועדון של ג'ימי" יוצא בישראל על רקע עוד סיבוב במלחמת ההתשה של קן לואץ' נגד מדינת ישראל, ויש לי הרגשה שמול הקריאות שלו להחרים אותנו יוטל כאן חרם דה־פקטו על סרטו החדש אפילו בלי שמישהו ירים את נס ההכל־עובר־עליך. לואץ' של היום הוא אולי אקטיביסט קולני אבל במאי שולי ועצל, וזאת הבעיה הכי גדולה של "המועדון": הוא עשוי בצורה כל כך חסרת השראה שבמקום לדווח לכם על סיפור מרתק אודות גיבור מעמד הפועלים, אני משתעשע בהשוואות ל"פוטלוס".

יש לי חבר שמתפרנס מללמד את שייקספיר, והוא סיפר לי משהו שלא ידעתי על וויל קשישא: האיש היה ביזנסמן ממולח על גבול הנוכלות. אשכרה רכש תבואה בתקופות שפע כדי למכור אותה במחיר מופקע לעת מגפה. אני ראיתי בזה אנקדוטה חביבה, אבל ידידי הספרותי סיפר לי שזה תמיד מעורר אי נחת בהרצאות. הרי שייקספיר זה רוח האדם, זה שירה, זה נשגב. מה לו ולאיך קוראים לזה, כסף?

במובנים רבים, "האישה הנעלמת" הוא על עסקי התבואה של צ'רלס דיקנס. לא רק שבסצנה הראשונה בהשתתפותו אנחנו נחשפים לכך שהאיש דאג יפה מאוד למכירות שלו, אלא שהעלילה כולה יכולה בנקל להתיישב תחת הכותרת "דיוקן האמן כאיש חרמן". אנחנו פוגשים כאן את דיקנס (פיינס) רטרואקטיבית, בתוך הזיכרונות של הפילגש נלי (פליסיטי ג'ונס), ואין איך לעשות הרבה ספינים על הגבר שהיא זוכרת: האמן הדגול מאס באשתו המזדקנת, כבדת הגוף, והתאהב בצעירונת מצודדת ודקת גזרה. אלא שאפילו איתה הוא לא יצא בסדר, כי הרומן עם נלי הכניס אותה למשבצת מאוד לא נעימה של ידועה לשמצה בציבור. כך ש"האישה הנעלמת" — במקור The Invisible Woman, ולדעתי "האישה השקופה" היה תרגום מדויק יותר — היא כותרת שתופסת הן לגבי הרעייה והן לגבי הגיבורה.

אז צ'רלס דיקנס, שוביניסט מסריח? לא, זה יותר מעניין מזה. אני לא יודע כמה מהקרדיט מגיע למחברת הרומן קלייר טומלין וכמה לתסריטאית המצוינת אבי מורגן (בין היתר היא כתבה עם סטיב מקווין את "בושה" האדיר), אבל אין כאן כתב אישום נגד דיקנס. זה סיפור על גבר שעמד בפני פיתויים שספק אם ישו בעצמו היה עומד בהם, על אדם שהיה מפורסם כמו הביטלס כשהחיים זימנו לו את מה שנעדר מהם: אהבה. לא תאווה, מיינד יו; אשכרה אהבה.

פיינס הרשים אותי מאוד כבמאי בסרט הביכורים שלו "קוריולאנוס" — תראו מה זה, שוב שייקספיר — ועכשיו הוא עושה את זה בשנית, גם אם מ"האישה" נעדרת ההעזה הכמעט אקספרימנטלית של קודמו. פיינס לא שופט את הדמויות — לא את הגבר הבוגד ולא את הנערה שהייתה יכולה לעשות יותר כדי לא להרוס משפחה. באופן גלוי לגמרי, בטקסט ולא בסאבטקסט, פיינס אומר לנו שלאהוב ולהיות נאהב זה מה שאנחנו מתכוונים אליו כשאנחנו מדברים על משמעות החיים. אז הוא לא מאשים את הסלב שעשה את מה שכל הסלבס עושים, והוא בטח לא בא בטענות לנערה שמוצאת את עצמה נחשקת על ידי הגבר הכי נחשק של תקופתה.

הטענה היחידה שלי לפיינס, הסיבה היחידה לכך שאני מסכם את סרטו בחצי כוכב פחות מארבעה, היא ביושבו בחדר העריכה: השעה הראשונה של "האישה הנעלמת" ממש מסרבת לפתח קצב, והסרט מתרומם ממש רק בישורת האחרונה. מה שקורה במחצית השנייה הספיק כדי להתעורר איתי למחרת הצפייה, אבל בזמן אמת יש כאן בילד־אפ מסורבל מדי לקראת הקליימקס, מה גם שאנחנו מבינים היטב מי נגד מי וממש יושבים ומחכים שהעלילה נוע תנוע. אז נו־נו־נו פיינס ונו־נו־נו ניקולס גסטר. מהאיש שערך את "ירח" ציפיתי ליותר.

מילה אחרונה מגיעה לכוכבת של פיינס: בין היתר, פליסיטי ג'ונס מגלמת כאן בחורה שפרשה מעסקי המשחק כי מה לעשות שהיא שחקנית מחורבנת. ג'ונס, ירחם עליה האל, נאלצת להדגים את זה הלכה למעשה בשתי סצנות שונות — ותשמעו, לא ראיתם מישהי משחקת כל כך טוב מישהי שמשחקת כל כך רע. אני מניח ש"האישה הנעלמת" הוא סרט קטן מכדי לזכות מישהו מהמעורבים בו במועמדות לאוסקר, אבל ג'ונס בהחלט ראויה לזה. גם בזכות 111 דקות של תפקיד תובעני וגם בזכות שני רגעים כפויי טובה.

פורסם בפנאי פלוס, 28.8.14  

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s