דבר אחד שלמדתי משני קהלים

"כמה זמן לוקח להביא חשבון, אני מת פה"

"כמה זמן לוקח להביא חשבון, אני מת פה"

קשה לחשוב על שני סרטים שונים יותר מ"ברביקיו" ו"איש מבוקש מאוד", הראשון קומדיה פטפטנית בטמפו גבוה והשני מותחן ריגול בקצב ובסגנון שפחות או יותר נכחדו בשנות ה־70 של המאה ה־20. אבל אני מזכיר אותם בפסקה ונשימה אחת לא רק מפני שיצא להם לצאת באותו סוף שבוע, אלא מפני ששני הסרטים הכל כך שונים האלה הפתיעו אותי במידה זהה באופן שבו הקהל הגיב אליהם — גם אם ב"ברביקיו" זה נמשך מכותרות הפתיחה ועד לכותרות הסיום ואילו ההפתעה ב"מבוקש" התנקזה לכדי רגע אחד.

אחד הקטעים האהובים עליי בשנה הקולנועית שעברה היה סצנת ההקרנה של "פסיכו" ב"היצ'קוק". זוכרים? היץ' מחוץ לאולם, מנצח על תגובות הקהל בטיימינג כירורגי? אז מה שחוויתי השבוע היה תמונת ראי של הסצנה הזאת. שיעור בצניעות אפשר לקרוא לזה.

בדיוק חיוך אחד. בשלב מסוים השתעממתי כל כך שהחלטתי לערוך רישום סטטיסטי, וזה מה שיצא: 98 דקות של קומדיה צרפתית עשה אריק לאבן, וכל מה שאני קיבלתי זה חיוך אחד. ספציפית בסצנת ארוחת הערב (סתם, בדיחה פנימית. יש איזה 16 סצנות ארוחת ערב. באמת נראה לכם שאני אעשה ספוילר לרגע האחד בסרט הזה שלא גרם לי לייחל למפרצת עורקים?).

אולי מוטב שנעשה את זה מסודר: "ברביקיו" הוא סיפורו של אנטואן (למבר וילסון), בן 50, שמור כחדש, שחוטף התקף לב ונכנס לסחרור מתת־סוגה "אכול ושתה כי מחר נמות". זה גם סרט על אשתו הנבגדת (סופי דואז) ועל החבר'ה שלהם, נצר לעבר משותף בבית ספר לעסקים, שצריך להשעות כמויות עצומות של אי־אמון כדי לקנות את הרעיון שהם חברים גם בהווה. כלומר, כל אחד מהם בלתי נסבל באורח כל כך שונה מרעהו: אחד אהבל מוחלט, אחד פטפטן בלתי נלאה, שניים פרודים למרות שכולם יודעים שהם נועדו לחיות ביחד ואחת שהדמות שלה מסתכמת בזה שהיא עשתה מתיחת פנים. כל אחד מהחברים האלה מייצג צד אחר באישיות של אנטואן, ומכאן נגזר גם היחס של הגיבור אל כל אחד מהם; זה קונץ תסריטאי יפה של לאבן והכותב־שותף שלו, הקטור קבלו רייס, אבל זה לא הופך את החבורה הזאת למעצבנת פחות.

הבעיה הגדולה טמונה לא באופן שבו הדמויות כתובות, אלא באיך שהן משוחקות: וילסון וחמשת הכמעט מפורסמים שסביבו נראים כיוצאים מגדרם על מנת להצחיק. מתאמצים להיות חמודים, מתאמצים להיות נבוכים, כל הזמן מתאמצים. אני מניח שזה המאמץ בצרפתית שהעלה בדעתי את הקומיקאי הנורא ההוא מ"הרומן שלי עם אנני" שמבקש מוודי אלן לכתוב לו "מספר צרפתי"; התיאור שלו בקריינות — "תראו אותו, הוא חושב שהוא חמוד. אני לא יודע כמה זמן אוכל להחזיק את החיוך הכפוי הזה" — יושב פיקס על התחושות שלי כלפי כל אחד מהחמישה, וביתר שאת כלפי וילסון עצמו.

אז אני יושב שם ומייחל לפגיעת רקטה בסינמטק תל אביב, אבל מסביבי ייהום הסער: אנשים, כל האנשים, צוחקים בקול רם. לא פה ושם, אלא בתגובה לכל פאנץ' כמו שעון. בעודי מונה את החיוך האחד שלי הבטתי מאחוריי ומצדדיי, ומצאתי שהדמוגרפיה השלטת היא צופות בנות 50 פלוס. בדיוק הקהל שבשבילו עושים קומדיות בורגניות במולדת הבורגנות.

ביותר מדי מקרים אני שוכח שמבקר חייב לדעת לראות סרט דרך העיניים של קהל היעד. ובכן, לא הפעם: שלושת הכוכבים שאני מעניק ל"ברביקיו"* הם שקלול בין מה שאני חוויתי למה שחוו הדודות הנחמדות שהסרט הזה נעשה בשבילן מלכתחילה. תודה על הריאליטי צ'ק, בנות.

מוסלמי ממוצא צ'צ'ני־רוסי צץ בגרמניה, מה שמקפיץ גם את שירותי הביטחון המקומיים וגם את האמריקאים. איש הצללים הגרמני גונתר בקמן (פיליפ סימור הופמן) משוכנע שהחשוד חשוד שלא בצדק, וככה רואה את זה גם עורכת הדין שלו (רייצ'ל מקאדאמס), אבל לך תשכנע בזה את האמריקאית (רובין רייט) או את הצ'יף הגרמני (ריינר בוק). מה גם שברקע יש איזה אחד עבדאללה עם קשרים לאל־קעידה, והבחור שזה מקרוב בא הוא דרך להגיע אליו, ואז למי אכפת מה הוא זומם ואם בכלל.

לא קראתי את הספר מאת ג'ון לה־קארה שעליו מבוסס הסרט הזה, אבל קראתי מספיק מספריו וראיתי מספיק עיבודים קולנועיים שלהם כדי לפתוח בהכרזה: אנטון קורביין ביים את הלה־קארה המושלם. עם האפרוריות המצמיתה הזאת מחד והאנושיות הנהדרת מאידך, עם הארגונים האפלים־יעילים האלה והאנשים הפגומים־פגועים שבתוכם. אפילו "החפרפרת" שביים תומס אלפרדסון בכישרון רב לא הצליח להיות כל כך נאמן לכתיבה הכל כך ספציפית הזאת.

אני מניח שקורביין, עד לפני שנים לא רבות צלם סטילס מוערך, קיבל את "איש מבוקש מאוד" בזכות העבודה שלו ב"האמריקאי". אלא שהסרט ההוא היה כל־כולו אווירת ריגול בלי ממש סיפור שיגבה אותה, ואילו כאן יש לנו סרט שמגלגל קו עלילה פשוט ונהיר. כל כך נהיר שכל האג'נדות ידועות מראש ואין שום צורך בטוויסטים, מפני שהשאלה היחידה היא למי יתמזל המזל לשים יד על המוסלמי — אלה שמאמינים בו או אלה שלא אכפת להם מכלום.

אמרתי שהסגנון של "מבוקש" בא קומפלט מהסבנטיז, העשור של סרטי הפרנויה הגדולים שהרשו לעצמם לבנות את המתח לאט־לאט ומתון־מתון, אבל זה יותר מזה: אלה היו גם השנים הגדולות של האנטי־גיבור, וספק אם יש הגדרה קולעת יותר הן לגונתר בקמן והן להופעה של פיליפ סימור הופמן בתפקיד הראשי האחרון שלו עלי אדמות.

לפני כמה שבועות ראיתי את "לוק", סרט נהדר שכל־כולו וואן מן שואו של טום הארדי, והגעתי למסקנה שהאיש עקף בסיבוב את שני המתחרים העיקריים שלו על תואר גדול הדור — מייקל פסבנדר וראיין גוסלינג. על אותו משקל, אבל כשסביבו קאסט סופר־דומיננטי, "איש מבוקש מאוד" הוא כל־כולו פיליפ סימור הופמן. לא אכנס פה לשאלה אם גם הוא גדול השחקנים בני דורו; במקום זה אכתוב שהתפקיד הראשי האחרון שלו יכול וצריך לעמוד בשורה אחת עם הופעות האנטי־גיבור הכי גדולות בעשור הכי גדול של הקולנוע האמריקאי. אל פצ'ינו ב"אחר צהריים של פורענות", ג'ין הקמן ב"הקשר הצרפתי", דסטין הופמן ב"איש המרתון", פיליפ סימור הופמן ב"איש מבוקש מאוד".

בשוט האחרון של הסרט — אל בהלה, שום ספוילר אין כאן — פיליפ סימור הופמן יוצא מהפריים. פשוט פוסע ממנו החוצה. ישבתי שם וחשבתי שאין דרך הולמת יותר להיפרד מהשחקן העצום הזה, שמעולם לא היה מהסוג שאומרים עליו ש"יש לו נוכחות" ושעשה בדיוק מזה את הנוכחות שלו. המחשבה הזאת ממש גרמה לי לדמוע מהתרגשות, אבל מיד הזכרתי לעצמי שזה מהשטויות האלה שרק מבקרי קולנוע חושבים שהם רואים. ואז קמתי ללכת וראיתי המון עיניים נוצצות. יותר נוצצות מכפי שהסיום של הסרט הזה, חזק ככל שיהיה, יכול להסביר.

מבקרי קולנוע, פרזנט קומפני אינקלודד, נוטים לחשוב שהם חכמים גדולים. שהם רואים דברים שהצופה הנתון לא רואה. ובכן, השבוע הזכיר לי הנתון הזה שאני כולה אחד שמשלמים לו בשביל הטעם שלו. זה לא מעט, אבל זה בהחלט לא הרבה.

*בטבלת המבקרים של יאיר רוה הענקתי ל"ברביקיו" את שני הכוכבים המקוריים שלי, בהיעדר האופציה להתפלפל על השקלול עם הארבעה של הדודות **סליחה על כיתוב התמונה, לא עמדתי בפיתוי ***פורסם בפנאי פלוס, עם תמונה וכיתוב אחרים לגמרי, ב־14.8.14

מודעות פרסומת

תגובה אחת ל-“דבר אחד שלמדתי משני קהלים

  1. בקורת מתנשאת ו טופשת….. על החתום: אחת הדודות שלמענן יוצרים סרטים בורגנים. איזה אידיוט

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s