לשיר בטרלללה

"כן, מצחיק מאוד, הגדלנו ראש"

"כן, מצחיק מאוד, הגדלנו ראש"

לפני עידן גיאולוגי, כשחשבתי שיום אחד אהיה סטיבן ספילברג, ידידה אמרה לי שאני לא מספיק משוגע בשביל לעשות סרטים. אז חשבתי שזאת ההערה המעליבה ביותר שספגתי מימיי. היום נדמה לי שאולי היא צדקה. על כל פנים, זה בדיוק המנוע של "פרנק". לא בהכרח הלב שלו, אבל בהחלט המנוע: הנה ג'ון (דומנול גליסון), בחור צעיר שלא מרגיש מספיק דפוק בשכל בשביל להיות אמן. מה יקרה  לו בהינתן צ'אנס לנגן עם להקה שכל אחד מחבריה מטורלל עד לנקודה העשרונית?

בחיי, חשבתי שהסרט הזה יעצבן אותי. כלומר, תראו את הטריילר: מייקל פסבנדר בתפקיד מנהיג להקה בשם פרנק שאתה לעולם לא רואה את פניו כי הוא מסתובב עם ראש ענק מעיסת נייר? מוזיקה שנשמעת כמו יוקו פרה־ג'ון? מגי ג'ילנהול? אבל הייתי צריך לדעת שלני אברמסון יסדר את זה. הרי רק לפני שנה הוא שבה אותי לגמרי עם "מה שריצ'רד עשה". זה סרט שונה לחלוטין מ"פרנק", אבל הייתי צריך לזכור את היד הבוטחת של אברמסון. האיש לקח סיפור על צעיר עם ייסורי מצפון ועשה ממנו את סרט שהלך איתי שבועות. קטן עליו להפוך קומדיה שנראית מעצבנת ללא מעצבנת.

והיא גם לא בדיוק אול־אאוט קומדיה. היא בהחלט נראית ככה בחצי השעה הראשונה, אבל "פרנק" הוא סרט נורא חכם. בהתחלה הוא מצחיק כי משוגעים הם מצחיקים, בהמשך הוא נעשה כואב כי ככה זה מחלת נפש, וממש בישורת האחרונה — טוב, אני לא יכול להיכנס לזה. אולי רק לזה: עד לחמש הדקות האחרונות התקשיתי להבין למה דווקא פסבנדר יצא מהפרויקט הזה עם תשבוחות מקיר לקיר. מבחינתי, סקוט מקנרי בתפקיד דון חובב בובות חלון הראווה גנב את הסרט. אבל מה שפסבנדר עושה שם עם השיר I Love You All, זה רגע כל כך חזק שהוא שווה לבדו מועמדות לאיזה אוסקר. אני מצרף אודיו בסוף הפוסט; האזינו ותגידו לי אם זה רק אני או שפסבנדר עושה כאן צ'אנלינג מושלם של ניק קייב מסביבות סוף האייטיז.

ל"פרנק" יש יסוד כלשהו במציאות. ג'ון רונסון, העיתונאי הוולשי שכתב בין היתר את המקור הספרותי של "גברים שבוהים בעיזים", חשב בתחילה לכתוב את סיפורו של פרנק סיידבוטום — דמות של הקומיקאי כריס סייבי שהופיעה לא מעט בטלוויזיה הבריטית בשנות ה־80. רונסון היה חלק מהלהקה של סייבי, Oh Blimey Big Band, אבל התסריט התפתח מאוסף זיכרונות לכדי סיפור בדיוני על ברנש בעל ראש מזויף. אין לי מושג איך ומתי זה נעשה סרט על טירוף ויצירתיות, אבל זה מה שזה: קומדיה מאוד מצחיקה ולחלוטין לא מעצבנת שמתפתחת לכדי מבט מפוכח, עצוב ולירי על שני הצדדים האלה של נפש האדם. להיות דפוק נראה רומנטי רק כשאתה לא דפוק, אומר לנו אברמסון. כשאתה כן זה די  חרא.

אברמסון מתיר בישורת האחרונה את הקשר בין אמנות לשגעת, אבל אני הלכתי הביתה לא משוכנע. איפשהו בראש שלי, הידידה שלי עדיין צודקת. אבל אחרי "פרנק" אני מעדיף לא להיות ספילברג וגם לא להיות משוגע.

 פורסם בפנאי פלוס ב־17.7, בערך דקה אחרי שהוחלט לדחות את יציאת הסרט ל־24

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s