הגמל הראשון שלי

"מה שבחורה צריכה לעשות בארץ הזאת בשביל קצת ירוק"

"מה שבחורה צריכה לעשות בארץ הזאת בשביל קצת ירוק"

אימא שלי בכתה בטריילר של "ז'אן דה פלורט". שנים שהיא מכחישה את זה, אבל תאמינו לי, מדובר במעשה שהיה. ז'ראר דפרדייה זעק אל הגשם הממאן להשקות את אדמותיו, וזה הספיק בשביל להפוך אותי לילד ההוא שאימא שלו בכתה בבקרוב. אני מניח שזה מסביר גנטית למה אני עצמי כל כך נוח לדמוע בקולנוע.

כן, לפחות פעם בחודש־חודשיים יוצא לי לזרוע בדמעה. לרוב אנחנו מדברים על לחלוחית, לא על תמרורים, ועדיין. ביג סופטי. אלא שהשבוע החולף היה יוצא דופן אפילו בסטנדרטים הרכרוכיים שלי: שניים משלושת הסרטים שלהלן חילצו ממני לפחות רגע אחד של סתם־נכנס־לי־משהו־לעין. ומשהבהרנו שזה לא כזה הישג, מה שמוזר לי זה שנותרתי יבש כצנים דווקא בסרט השלישי. סרט על נעורים מסורטנים.

השנים האלה הן תור זהב של סרטי ילדים. לפני כשנה כתבתי על זה, ולדוגמאות שמניתי אז הייתי מוסיף היום את "לשבור את הקרח", "הממלכה הסודית" — סרט שאי־ההצלחה שלו בקופות היא בעיניי תעלומה בסדר גודל של ייטי — ו"הדרקון הראשון שלי". שני החלקים.

את הראשון ראיתי רק לפני שבוע. קניתי אותו לבת השמונה שלי כשהיא הייתה בת השש שלי, ואיכשהו יצא שאף אחד מאיתנו לא הגיע אליו לפני שצץ הטיימינג של סרט ההמשך. מדד ההתלהבות של רונה ק' מסרטים הוא התרגיל המפורסם של קפיצה אגב ישיבה — אני מכנה את זה ישיצה — וספק אם התחת שלה טעם יותר מעשר דקות ספה לכל אורך "הדרקון". אני ישיש מכדי לשצת, אבל אשכרה התפעמתי מהסרט הזה.

כמעט לא הוגן לצפות בפרק חדש בסדרת סרטים רגע אחרי שצפית בקודם. במיוחד במקרה הזה: ארבע שנים, בהחלט יותר מהממוצע לפרנצ'ייז בן זמננו, עברו מאז "הדרקון הראשון" הראשון. ודרימוורקס אנימיישן עוד הלכה על מהלך חריג וביגרה את הדמויות בהתאמה, כך שהגיבור מאלף הדרקונים היקאפ מתחיל את ההמשכון עם פלומת זקן. כן, יש לנו פה סרט ילדים בלי ילדים.

זה לא הדבר החריג היחיד, וגם לא ההחלטה האמיצה היחידה, ב"הדרקון הראשון שלי 2". יש בסרט הזה רגעים שלא יהיה מוגזם לכנות אפלים; לא במובן המה־לעזאזל־עבר־לכם־בראש של סצנת המשרפה ב"צעצוע של סיפור 3", אלא אופל כמו סדרת "שר הטבעות" ברגעים הכהים שלה. זה הכל חוץ ממובן מאליו בסרט שקהל היעד שלו מתחיל בגן חובה.

רונה ואני תהינו ביחד לאן כבר אפשר לקחת סיפור שכל הקצוות שלו נקשרו היטב בסוף הסרט הראשון, והתשובה של דין דבלואה — מי שביים וכתב את שני הסרטים המבוססים על סדרת הספרים של קרסידה קוואל — היא "לרוחב". בסרט הראשון קיבלנו סיפור על ילד שהופך לחבר הכי טוב של דרקון שהוא אמור להרוג, וההשלכות של זה הצטמצמו לסביבה המיידית שלו — כפר הוויקינגים שכל הקטע שלו זה חיסול דרקונים. ההמשך מתחיל כשהכפר כולו על אותו דף, אבל אז נשאלת שאלת שאר העולם. עולם שברנש בשם דראגו (תחשבו קייזר סוזה) נשבע לכבוש באמצעות צבא דרקונים, ומכאן שהוא מעוניין לתקוע טריז בין הוויקינגים לחברים המעופפים שלהם.

לספר יותר מזה יהיה ספוילר, אז בקווים כלליים: אם התמה של הסרט הראשון הייתה קבלת השונה, אז זו של סרט ההמשך היא קבלת אחריות. היקאפ, אבא שלו הצ'יף סטואיק, הדרקון שלו שום שן — במקור Toothless, אבל בילדותי השנייה עדיין הולכים למדובב — כולם, לרבות דמויות חדשות שעדיף לא לחשוף מראש, מתמודדים עם ההשלכות של מעשיהם על הסביבה ההרבה יותר ממיידית. זה נושא שמרחף מעל בלי לטרחן, בלי להציק, בלי להפוך את "הדרקון הראשון שלי 2" לאחד מסרטי ה"שתה חלב, זה בריא" האלה. אין כאן שום דבר מטיפני, ומנגד יש המון קסם והמון אנושיות. רונה אהבה אותו יותר מאשר את המקור, ואני לא בטוח שהגמדה טועה בעניין הזה.

אני לא יכול לספר לכם על רגע הז'אן דה פלורט האישי שלי, כי זה יהיה חושלוקי ספוילר. אני רק יכול להציע שתימנעו מהאינסטינקט ההורי שגורם לכל כך הרבה מכם לשקוע בסמארטפון איך שעולה הלוגו של "דרימוורקס אנימיישן" (או "בלוסקיי", או "פיקסאר"). "הדרקון הראשון שלי", כמו כל כך הרבה מצוירים בתור הזהב הזה, הוא סרט נהדר. כאילו אידיאלי לילדים בני שש עד 12, אבל תכלס אידיאלי גם להורים שלהם. חבל לפספס אותו רק כי אתם מבוגרים מכדי לשצת.

ב־1977 יצאה צעירה בשם רובין דייוידסון למסע מאליס ספרינגס אל החוף המערבי של אוסטרליה. רק היא, הכלבה שלה וכמה גמלים במסלול מדברי של כ־3,000 ק"מ. המיזם תפס את תשומת הלב של ה"נשיונל ג'יאוגרפיק", שמימן את המסע וסידר לדייוידסון צלם שייפגש איתה מדי כך וכך קילומטרים. את כתבת המגזין שיצאה מזה פיתחה דייוידסון לספר שהפך בשנה שעברה לסרט מאת הבמאי ג'ון קוראן ("הצעיף הצבעוני"). קוראים לו Tracks, והוא פשוט נפלא.

כמו ב"עד קצה העולם", שנראה כמו אביו הקולנועי של Tracks, אין כאן יותר מדי הסברים על השריטה של הנדודים; קול קורא לנדוד וזהו. אבל לקראת המערכה השלישית מתפתחת פה דמות שאפשר להבין את המניעים שלה, וזה עוד בלי הקלישאה של מסע לתוך עצמך. זה יותר מסע החוצה מעצמך.

מיה וסיקובסקה עושה עבודה שקטה ומדויקת בתפקיד הראשי, אדם דרייבר מפצח יופי את הצלם המעט נודניק שמושך את כל זבובי היבשת, ודווקא קוראן חוטא במגוון חטאים קולנועיים. קריינות, פלאשבקים, אפילו פלאשבק קול מקטגוריית "למקרה ששכחתם ועכשיו אתם לא מבינים מה הולך" — אבל זה לא משנה. בכלל לא, כי Tracks סוחף בהרבה מסכום חלקיו. לי הוא בכלל בא טוב, כי זה סרט מסע (אני סאקר של סרטי מסע) על מיזנתרופית מושבעת (אני מיזנתרופ אדוק).

אפילו אם לא סופרים את הסצנה שהדמיעה אותי, שוב למען הסר ספוילר, זה הסרט הכי טוב שיצא בסוף השבוע בישראל. במדור הוא במקום השני רק מפני שהוא לא ממש יצא בישראל אלא מתארח בפסטיבל הקולנוע האוסטרלי, אז רשמו לפניכם מתי ואיפה אפשר לתפוס אותו (מצטער ירושלמים, ההקרנות שלכם כבר באו והלכו). את המסע הזה אתם רוצים לראות על מסך גדול.

24.6, סינמטק ת"א (21:00); 27.6, סינמטק ת"א (22:00); 2.7, סינמטק חולון (20:30)

אתם בטח כבר יודעים הכל על  "אשמת הכוכבים". יודעים שהוא קבר בקופות במו ידיו את "קצה המחר", שהוא קיבע סופית את מעמדם של הצופים המכונים Young Adults כפלח הדמוגרפי המבוקש ביותר בארצות הברית, ושהוא עיבוד לרומן מאת ג'ון גרין על נערה ונער — בהתאמה שיילין וודלי ואנסל אלגורט — שהסרטן מאיים להרוג אותם עוד לפני שיגאלו זה את זו מבתוליהם.

אפשר לראות ב"אשמת הכוכבים" המשך ישיר ל"אופטימיות היא שם המשחק". כלומר, ציניקנים שלא אהבו את זיגוג הסוכר על הנפש הדכאונית בוודאי לא יחבבו את הציפוי הדומה שהניח הבמאי ג'וש בון על הסרטן כשהחליט להימנע באופן גורף מרגעים גרפיים. אני לא השתגעתי מ"אופטימיות", אבל לא בגלל הטיפול שלו בנושא הדיכאון אלא בגלל הטיפול שלו בנושא התסריט. לגבי "אשמת הכוכבים", ממנו לא השתגעתי מהסיבה שהוזכרה לעיל: רוב הזמן הוא עבד לי, פה ושם הוא הצחיק אותי, לפחות בסצנה או שתיים הוא ממש הרשים אותי — חכו לכניסה של ווילם דפו — אבל מעשה שטן, הוא לא ריגש אותי.

עברו רק כמה שעות מאז שצפיתי בסרט הזה ועד שהתיישבתי לכתוב, וקשה לי להתחייב על מקור הבעיה. מבקר הקולנוע שבי מחפש איזה זיוף, איזה טריק זול או מניפולציה שזרקו אותי החוצה, אבל רבאק: זה על ילדים מסורטנים. בכל הנוגע לאימפקט רגשי, גרורות זה יותר אפקטיבי מכל מניפולציה. האבא שבי חושב שאולי יש כאן מקומות כל כך מפחידים — מקומות שהפנים של לורה דרן, בתפקיד האימא של הגיבורה, משקפים להכאיב — שסגרתי את עצמי בפניהם. אבל בוויכוח הפנימי הזה מנצח כרגע הצופה שבי.

ראיתי השנה את שיילין וודלי ב־The Spectacular Now, אולי הסרט הטוב והנוקב ביותר על בני נוער שיצא מאמריקה בעשור האחרון ואולי רק הסגן של Short Term 12, שגם אותו ראיתי השנה. סרטן שאוכל ילדה ראיתי במועמד הבלגי לאוסקר, The Broken Circle Breakdown (על השניים האחרונים התפייטתי כאן), הסרט הכי קשה רגשית שזכור לי מאז לא זכור לי מתי. יש לי הרגשה שכל אלה שרפו לי את הפיוז הרלוונטי, ושרק בגללם נותרתי אדיש לעדינות של "אשמת הכוכבים". ככה או ככה, במקרה שלי זה באמת יוצא שידור חוזר של "אופטימיות היא שם המשחק", אם כי לא מההיבט המסוכר: זה פשוט עוד להיט מאמריקה שאין לי הרבה להגיד לגנותו מלבד העובדה שזאת לא כוס הדמעות שלי.

פורסם בפנאי פלוס, 19.6.14

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s