שלוש נשים

"ואז הוא אמר לי, 'את יודעת שהייתי ראש עיריית יבנה?'"

"ואז הוא אמר לי, 'את יודעת שהייתי ראש עיריית יבנה?'"

בשבוע שעבר נקלעתי לוויכוח פייסבוק עם העיתונאי־במאי־תסריטאי רון כחלילי. מעשה שהיה: מירב אלוש לברון כתבה ב"הארץ" מאמר על כך שמבקרי קולנוע אשכנזים לא אוהבים את "אנשים כתומים" מחמת אשכנזיותם, שגורמת להם לראות בסרטה של חנה אזולאי הספרי אנקדוטה אתנית ותו לא. כחלילי הסכים וטען שמבקר אשכנזי חייב בגילוי נאות בבואו לבקר סרט שעוסק במזרחיות. אני סברתי שדבריה של לברון הם חנטריש, ושהגילוי הנאות של כחלילי הוא אבסורד. לפי ההיגיון שלך, פייסבקתי לו, אדם לבן לא יכול לבקר את "12 שנים של עבדות" מפני שהוא לא שחור, ובן אנוש לא יכול לבקר את "הנוסע השמיני" מפני שהוא אינו חיזר.

כשהתיישבתי לכתוב את המילים שאתם קוראים התגנב לתודעתי ספק קל. מה אם צודקים לברון וכחלילי? מה אם מבקר קולנוע הוא תבנית נוף מוצאו וג'נדרו, וזה הכל? הנה, אני עומד לכתוב על שלושה סרטים שבמרכזם נשים. שניים מהם בוימו בידי נשים, ורק אחד מהם דובר שפה שאני מבין בלי תרגום. אולי אני צריך להכריז על נבצרות ביקורתית מפני שאינני בחורה, בלגי ו/או סקנדינבית? טוב, דדליין זה דדליין. את המדור הגשתי כמתוכנן, אבל אימצתי את גישת כחלילי ושילבתי את כל הגילויים הנאותים. עכשיו כשסיכמנו את זה, בואו לשוודיה.

"אהבה ולימונים" הוא סרט על ניהול משברים. אגנס (ראקל וורמלנדר) היא טבחית שמפוטרת ממסעדה יוקרתית בשטוקהולם, וכמעט בו זמנית מגלה שהחבר שלה בוגד בה. כדי להוכיח לעצמה שהיא בביזנס הנכון, אגנס מצטרפת כשותפה במסעדה חדשה בדיוק כשמתברר שאחד משכניה הוא מבקר מסעדות משפיע (סווריר גודנסון). האם היא תתקרב אליו רק בשביל ביקורת אוהדת? מה יקרה עם המיזם החדש שלה? ואיך ישתלבו בזה המתכונים הביתיים של אימה, שהכניסה בה את אהבת הקולינריה?

בהתחלה חשבתי שהחוליה החלשה של "אהבה ולימונים" היא הבמאית תרזה פאביק, שעיבדה כאן רומן בשם זהה. המערכה הראשונה מנסה להיות מצחיקה וקלילה, תכונות שנעדרות לחלוטין מהדי־אן־איי המקצועי של פאביק, וזה מספיק בשביל לחרב את הסרט כבר באקספוזיציה; הרי לנסות להצחיק ולא להצליח זה הסופלה הנופל של הסרטים. אבל עם הדקות התברר שהבעיה האמיתית היא התסריט שכתבו פאביק ושתי שותפותיה (אחת מהן היא מחברת הרומן, קייסה אינגמרסון, ואני חושד שהבעיה התחילה אצלה). אלא שהחלק המרגיז מתחבר לי ישר לסרט השני שלנו להשבוע, אז אנא החזיקו את המחשבה הזאת.

"אהבה, שנאה ומה שביניהן" הוא סרט על חורים. בעיבוד שלה לסיפור קצר מאת אליס מונרו, הבמאית ליזה ג'ונסון העמידה גלריה של דמויות עם חללים בחייהן: ג'והאנה (קירסטן וויג, שגם הפיקה בפועל) היא מנקה ומטפלת שמשוועת לנוכחות גברית; המטופלת התורנית שלה סבית'ה (היילי סטיינפלד) היא ילדה שמחפשת תחליף לאימה שמתה; סבה של סבית'ה (משחק מילים לא מכוון, וניק נולטי) מבקש מזור למות אשתו; ואילו אביה של סבית'ה (גאי פירס) מחפש מוצא מסדרה שלמה של התמכרויות.

בניגוד ל"לימונים", שאין לו שום תקומה, "אהבה, שנאה ומה שביניהן" מציע רגעים אנושיים יפים. בעיקר בקו העלילה העיקרי שלו, קרי הרומן שמתפתח בין המטפלת המסורה לאב המכור. אלא שזה לא באמת משנה, כי בשורה התחתונה יש כאן שני סרטים שצריכים לעצבן כל בת דעת. הבטחתי גילוי נאות, אז הנה: אינני אישה. אם אתם ממחנה כחלילי, הרי שמבחינתכם אני לא מוסמך להשמיע את ההצהרה הבאה — הסרטים של תרזה פאביק וליזה ג'ונסון נגועים בשוביניזם מחפיר, גם אם לא מכוון או מודע לעצמו.

עכשיו זהירות, ספוילרים: הגיבורה של "אהבה ולימונים" מוצאת את ייעודה רק כשהיא יורדת מהקטע של גורמה ומחליטה לבשל את האוכל של אימא, ואילו המטפלת ג'והאנה עושה הכל כדי לזכות בגבר מגעיל שהיא בכלל לא מכירה. את שני הסיומים האלה, "תעשי כמו עקרת הבית שעשתה אותך" ו"תסתפקי בגבר שייגע בך", אנחנו אמורים לקבל כהפי־אנד. אם זה פוסט־פמיניזם, אני מעדיף את הסתם פמיניזם. תראו, אני נוהג לשפוט סרטים על סמך הקולנוע שלהם. לא בהתאם למסרים שלהם. אבל יש לנו כאן שני ספסימנים עם עשייה כל כך חסרת ייחוד שהמסרים זה מה שיש, והם הביאו לי את הסעיף. מזל שבסוף באו שני בלגים עם הסרט־על־בחורה שלהם.

"יומיים ולילה" הוא סרט על התמודדות. סנדרה (מריון קוטיאר) נחלצת מתהומות הדיכאון הקליני רק כדי לגלות שהבוס שלה הכריז על משפט שלמה: עובדי המפעל יחליטו אם סנדרה תפוטר וכל אחד מהם יזכה בבונוס של אלף יורו, או שהדכאונית תשמור על משרתה והם יאבדו את הבונוס. מכאן ואילך נכנס הסרט למבנה רוטיני של מפגשים אחת־על־אחד עם הפועלים שסנדרה מנסה לדבר אל ליבם בלי לקרוס בחזרה לדיכאון. יש לי נוגדנים כמעט לכל דבר ב"יומיים ולילה": אני לא אוהב ריאליזם, לא מת על קולנוע כמו־דוקומנטרי ולא מתחבר לסיפורים שעוסקים בדיכאון, כל שכן של בחורות. מהבחינה הזאת, אחרי עשר דקות הרגשתי כמי שחווה פרודיה על סרט צרפתי. אלא שחמש דקות אחר כך קרה משהו מוזר: נהיה לי אכפת מהסנדרה הזאת. מאוד אכפת. והכל בזכות מריון קוטיאר.

הקולנוע של האחים לוק וז'אן־פייר דארדן ("רוזטה", "הילד") לא עושה לי את זה, אבל המשחק שהם הוציאו מקוטיאר פשוט מפעים. הכוכבת מספרת על שוטים שצולמו ב־50 ואפילו 70 טייקים, אז אולי הדארדנים פשוט התישו אותה לתוך הדמות — לגיטימי לדכא שחקנית שמשחקת דכאונית, לא? — אבל עזבו טכניקה. התוצאה היא מופת של משחק מול מצלמה. לא היה מזיק לאחים דארדן לביים מצלמה במקום לתעד, לחתוך איפה שזה יוצר משמעות ולא רק איפה שנגמרת הסצנה. אבל דווקא הפשטות האנאלית שלהם, החזרה שוב ושוב על אותו מעמד, משרתת היטב את הגיבורה שכל ההתמודדות שלה היא עצם ההתמודדות. שמעדיפה להיות במיטה או לחדול מאשר להתחנן בפני האנשים האלה.

לא שכחתי את כחלילי, ואינני צרפתייה ו/או דכאונית. אז אולי גם זה לא שווה את הנייר, אבל בכל זאת: שני גברים עשו סרט מדויק להפליא על נפש נשית. יותר מזה, שני גברים עשו סרט על אישה שמתחשק להריע לה ולא לצרוח עליה שתפסיק להיות סמרטוט. אני מניח שלפעמים, למתבונן מבחוץ קל יותר לראות את הדברים נכוחה מאשר למי שמביט עליהם מבפנים.

פורסם בפנאי פלוס, 12.6.14

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s