אבל הסרט השלישי ממש טוב

"ברצינות, הסינים קנו את תנובה?"

"ברצינות, הסינים קנו את תנובה?"

יש אנשים שהולכים לסרטים רומניים בקולנוע לב, ויש אנשים שמעדיפים לעבור קולונוסקופיה מאשר ללכת לסרט רומני בקולנוע לב. אם אתם משתייכים לסוג הראשון, סביר להניח שתרוצו ל"בן יחיד" בלי לחשוב פעמיים. והאמת, סיבותיכם עימכם. למשל פרס דב הזהב מפסטיבל ברלין 2013, ולמשל האישה שבתפקיד הראשי, לומינטה גיאורגיו. השחקנית המשובחת הזאת, שעובדת הרבה בקלנוע הרומני והרבה מחוץ לו — בין היתר בערמה שלמה של סרטים מאת מיכאל האנקה — זכתה לשבחים מקיר לקיר על תפקידה כאם שתעשה הכל כדי לחלץ את התכשיט שלה מצרה. ושבחים מוצדקים: אני לא זוכר מתי ראיתי תפקיד נשי מרשים יותר, בכל שפה.

הצרה המדוברת, ובעצם כל מה שניתן להגדיר כעלילה של "בן יחיד", היא תאונת דרכים שבה מעורב הבן (בוגדן דומיטרך): הבחור דורס ילד שקופץ לתוך כביש ראשי, אבל עושה את זה תוך ניסיון עקיפה במהירות מופרזת, מה שמשאיר איפשהו באוויר את שאלת האשמה. אלא שסוגיית החפות לא מטרידה את אימא'לה. למרות יחסים סבוכים ומרים עם בנה ועם אשתו, היא מסתערת על השוטרים — ובהמשך גם על העד המרכזי ועל משפחת הקורבן — בניסיון להציל את התכשיט.

אם מערכת היחסים בינינו עומדת להתפתח, הנה משהו שאתם צריכים לדעת עלי: ריאליזם, וספציפית ריאליזם קודר, לא בא לי טוב. כשמתארים לי סרט בביטויים ממשפחת "כמו בחיים", אני ישר מרגיש כמו מוות. מבחינתי, בשביל החיים יש לנו את החיים. לכן אני משתייך לקבוצת הקולונוסקופיה, כי ריאליזם מצמית זה כל הקטע של הקולנוע הרומני בן זמננו. אני מדגיש את עמדתי העקרונית בנושא מפני ש"בן יחיד" — מקרה קיצון של סרט רומני בקולנוע לב — הצליח גם להפתיע אותי וגם לבאס אותי. להפתיע כי הוא השאיר אותי מרותק לכל אורכו, ולאכזב כי קאלין פטר נצר עשה סרט שיש לו טון אחד ויחיד. אני מעריך עקביות ובעד סרטים שיש להם מרגש מובהק, אבל "בן יחיד" הוא כמו שיר באקורד אחד. לא מתפתח, לא מפתיע, לא זז.

אמרתי שאני לא זוכר תפקיד נשי מרשים יותר מזה של גיאורגיו, אבל עכשיו אני נזכר. זאת הייתה ההופעה של קים הי־ג'א ב"אימא" של בונג ג'ון־הו, עוד סרט על אם שתעשה הכל כדי לחלץ את בנה היחיד מצרה. סרט שנע בין ריאליזם לפנטזיה, בין צער מייאש לצחוק בקול רם, ויצירת מופת במלוא מובן הביטוי. אז אוקיי, הנה מגיע מרומניה סרט די מרשים על אימא. אבל בשורה התחתונה הוא בעיקר עשה לי חשק לצפות שוב בסרט על אימא שהגיע ב־2009 מקוריאה הדרומית.

אני לא אוהב במיוחד את "מר באום". השאלה בסרט שתפור סביב רעיון אחד — במקרה הזה, "אדם מגלה שנותרו לו 90 דקות לחיות" — היא לאן מתפתח הרעיון הזה, והתשובה שנתן אסי דיין הייתה מאוד לא מספקת. "באום" היה יותר תרגיל מאשר סרט, עם עומס יתר של סצנות פנטזיה ועשייה ענייה עד כדי סטודנטיאליות. מבחינתי זה הופך את "האיש הכי כועס מברוקלין" לרימייק מעניין, כי הוא מציג אפשרות של חוויה מתקנת.

רובין ויליאמס הוא עו"ד הנרי אלטמן. מילה קוניס היא ד"ר שרון גיל, ולמרות שהיא בכלל לא אמורה לטפל באלטמן, יוצא שהיא מבשרת לו על מפרצת שנתגלתה במוחו. היא גם קוצבת לו 90 דקות לחיות, אלא שבניגוד לרופא של מר באום, היא סתם ממציאה את זה כדי לנפנף את הפציינט. ההבדל בין הרימייק למייק טמון לכאורה כבר כאן, אבל האמת היא שזה כמעט חסר משמעות: השאלה אינה אם הגיבור חושב שנותרו לו 90 דקות או שזה באמת מה שנותר לו, אלא מה הוא יעשה עם הזמן הזה.

ההבדל הגדול בין "באום" ל"האיש הכי כועס" הוא שהאחרון מאמין באפשרות של גאולה. הבמאי שלו, פיל אלדן רובינסון, הראה כבר ב"שדה החלומות" שעם החומר הזה — פנטזיה שנוגעת בשאלות של אמונה — הוא יודע לעבוד. אבל איפה ש"באום" היה לא מספיק מפותח, "האיש הכי כועס" לא מספיק ממוקד. יש כאן רגעים יפים ובדיחות טובות, אבל הם צפים בים של קלישאות מסוג "הדברים הבאמת חשובים בחיים". זה קורה מפני שהסרט הזה הוא על הרופאה הצעירה לא פחות משהוא על עורך הדין המזדקן, והם מציבים זה מול זו מראות ששופכות החוצה את הקלישאות דנן באורח כמעט בלתי נמנע. שלא תטעו, זה לא סרט רע; זאת רק הוכחה לכך שיש יותר מדרך מוטעית אחת לפתח רעיון.

אני לא יכול להניח ל"האיש הכי כועס" בלי מילה אחרונה על האיש שמשחק את אחיו של ד"ר אלטמן, וגם את הממציא של מכונות האנטי־מוטציה ב"אקס מן: העתיד שהיה" שיצא כאן באותו יום, וגם את טיריון לאניסטר. אין מה לדבר, זה שבוע פיטר דינקלג' בישראל.

שני הסרטים בהשתתפות דינקלג' הם הזדמנות להיזכר בשחקן שהוא. שחקן שקנה את עולמו ב"אנשי התחנה" הנהדר ובשנים האחרונות נטמע לתוך שתי ישויות: הכבשה הנמוכה של משפחת לאניסטר והפופ־סטאר שמככב על שער גיליון הסטייל של מגזין "אסקווייר". אבל הסרטים האלה הם יותר מהזדמנות לראות אותו: הם גם הזדמנות להיזכר בזה שבמקור אין לו מבטא בריטי מאולץ. כן, פיטר דינקלג' הוא יליד ניו ג'רזי, ויש לו מבטא מגניב כשנותנים לו להתבטא. אם גם אתם סובלים מהבריטיות המיותרת של טיריון לאניסטר, הנה סיבה טובה לראות שני סרטים בינוניים.

"ציידי הראשים" (בתמונה למעלה־למעלה) הוא סרט בן שלוש. הסנוב התרבותי שבי אמור להתרעם על ההפצה ההו־כה־מאוחרת, אבל במקרה הזה שומה עלי להתעלם מאינסטינקט ה"אוי נו, זה כל כך 2011". נכון, לא מעט סרטים מגיעים לבתי הקולנוע בישראל אחרי שהם מופצים במהדורות ביתיות בשאר העולם. אלא שאם הסנוביות מצווה לראות בזה איחור לא אופנתי, השכל הישר מזכיר שזאת פשוט הזדמנות לראות משהו על מסך גדול. ובמקרה הזה, משהו מעולה.

"ציידי הראשים" הוא מותחן נורווגי שמבוסס על רומן מאת יו נסבו. זה מתחיל עם שודד אמנות (אקסל הני, מי שכיכב בסרט המלחמה המצוין "מקס מאנוס"), נמשך בבחירת הנשדד הגרועה בהיסטוריה של סרטי ההייסט ומסתיים במקומות שבחיים לא תנחשו על סמך עשר הדקות הראשונות. מצורף חינם: תפקיד עתיר בשר של ניקולאי קוסטר־וולדו, ההוא שקורא לעצמו ג'יימי לאינסטר ב"משחקי הכס". שורה תחתונה: עיטור הגבורה לבמאי מורטן טילדום על יצירה מצחיקה, אפלה, מותחת וגרוטסקית במובן הכי נפלא של המילה.

אני מניח שזה לא המסר הכי משמח שאפשר להשמיע בעיצומה של שנה קולנועית נתונה, אבל השבוע זה המצב ואין מה לעשות: הסרט הכי טוב שיצא לאקרנים בישראל של ה־22.5.14 הוא אחד שהקרנה הבכורה שלו נערכה בנורווגיה ב־26.8.11.

*הביקורת שלי על "בן יחיד" לא פורסמה בפנאי פלוס האחרון כי אני לא יודע לספור (עזבו, סיפור ארוך). השתיים האחרות כן

 

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s