כנגד ארבעה אחים: "המחברת הגדולה" ו"רוץ ילד, רוץ"

זה המדור הראשון שלי כמבקר הקולנוע של "פנאי פלוס". אני מצטרף לצוות הכותבים כמחליף של יאיר רוה, שבמשך תשע שנים הריץ כאן את מדורו המצוין "סינמסקופ". אמרתי את זה לרוה עצמו ולעורך אור קניספל, ועכשיו אני אומר גם לכם: ביקשו ממני להחליף אדם שאין לו תחליף. רוה היה ונשאר מבחינתי בכיר מבקרי הקולנוע בישראל, ואני נכנס לנעליו בשילוב של ענווה וחרדה. אני רק מקווה שלא תרגישו, לפחות במרבית השבועות, שאני עומד על מדרסים.

Regie: Pepe Danquart, Kamera: Daniel Gottschalk,  Produktion : Bittersu?ss

משמאל: לא יודע, אבל חייבים לצרף אותו למם "אנשים לא צפויים שדומים למייקל סרה"

לא צריך לחפש הרבה כדי למצוא את המשותף ל"המחברת הגדולה" ו"רוץ ילד, רוץ" (בתמונה למעלה): שניהם עוסקים בסבלם של ילדים במלחמת העולם השנייה, בשניהם מככבים שחקנים שהם אחים בחיים האמיתיים, שניהם מבוססים על רבי מכר ושניהם יוצאים היום בישראל. כמעט בלתי נמנע לשפוט אותם זה לאורו של זה, אלא שהשוואה כזאת צריכה להביא בחשבון גם את ההבדלים: ראשית, "המחברת הגדולה" מאת אגוטה קריסטוף הוא יצירה בדיונית, ואילו "רוץ ילד, רוץ" מאת אורי אורלב מבוסס על סיפורו האמיתי של ניצול השואה יורם פרידמן. שנית, הסרטים שמבוססים על הספרים האלה הפוכים לגמרי בכל הנוגע לאיזון הייאוש/ תקווה, או ליתר דיוק רוע/ חמלה.

ההבדלים דלעיל נמצאים בלב השורה התחתונה שלי לגבי שני הסרטים הדומים־שונים האלה, אבל נלך אחד אחד. וקודם להונגריה.

תאומים צעירים נשלחים לגור בחווה של סבתא שלא מכירה אותם או בהם. הוריהם מניחים שהמלחמה לא תגיע לחלק המרוחק הזה של הונגריה, אבל מהריקושטים הרי אין לאן להימלט. בתחילה נדמה שהבעיה היא הסבתא — שמכונה "המכשפה", זה צריך לתת לכם מושג לגבי הטיפוס — ועם הזמן מתברר שלא. שהבעיה היא הרוע האנושי.

מתוך האלימות, הקור והרעב שמסביבם צומחת אצל הילדים החלטה מודעת לאבד צלם אנוש: להכות זה את זה עד אבדן הכרה כדי להתחשל מפני כאב, להשפיל זה את זה כדי להיעשות חסיני עלבון, ובסופו של דבר גם להמית כדי להתאמן בהרג. זה הסיפור שהפך את "המחברת הגדולה" לרב־מכר, ואני חייב לומר שהוא לא בא לי טוב. לא באותו ספר שאפשר לסיים במהלך טיסה, ליוון, ולא בעיבוד הקולנועי שלו.

שתי בעיות יש לי עם האחים שערכו לעצמם כריתת רגש. ראשית, זה קרוב מדי למשהו שיכול היה להתרחש. כלומר, זאת לא וריאציה או פנטזיה על נושא המלחמה ההיא כמו "ממזרים חסרי כבוד"; זאת מטאפורה שלקוחה ישר מתוך הזוועה העצמה. והנה הבעיה השנייה: הכתיבה של קריסטוף ועכשיו הבימוי של יאנוש סאס הם שחורים משחור. מצמיתים. נטולי תקווה.

"המחברת" הוא סיפור על התקופה האפלה ביותר בזיכרון האנושי, ובואו נהיה ברורים: זה לא שציפיתי ממנו להיות קומדיה רומנטית. אבל להיכנס לתוך סיפור מומצא שמתרחש בלב החושך ולמצוא שם רק עוד חושך — זה עושה לי רושם של מניפולציה רגשית. שזה כמובן חלק מכל סיפור שקראתם וכל סרט שראיתם, אבל לנצל לצורך זה דווקא את הסיפור המאוד אמיתי של מלחמת העולם השנייה בהונגריה זה בדיוק זה: ניצול. אם לא של קורבנות המלחמה אז בוודאי של הצופים.

הזכרתי את הבימוי של סאס, ובקולנוע נטו הוא החולייה החלשה כאן. הילדים לזלו ואנדרש גיאמנט נהדרים ופירושקה מולנר מהפנטת בתפקיד הסבתא, אבל סאס מביים הכל ביד כבדה מנשוא. גם אם הקולנוע חסר המעוף שלו הוא ניסיון להדהד את השפה הרזה של קריסטוף, זה לא תירוץ. רק על השימוש המסורבל בקריינות יורד לסרט הזה ציון שלם; כדי להמחיש את העניין, יש רגע שבו אנחנו רואים את הילדים מנצלים את חשכת הליל כדי להוציא אוצר מתוך קבר והקריינות מספרת ש"באותו לילה הוצאנו את האוצר מתוך הקבר". וואלה?

עם כל פגמיו, "המחברת הגדולה" הוא בכל זאת סרט חזק וראוי לצפייה. הבעיות שלו הן כמעט מהתחום הפילוסופי, אבל לזה תרשו לי לחזור אחרי שנבקר במדינת המוצא של אימי.

שרוליק בן השמונה מסתובב לבד בפולין הכבושה. הוא נודד מחווה לחווה, מבקש לעבוד תמורת מזון ומציג את עצמו בשם יורק סטניאק, יתום מלחמה נוצרי. וזה מצליח לו. אפילו אם לא קראת את הספר של אורלב, אתה יודע מהרגע הראשון שזה יצליח לו. הרי אם מישהו יעשה פעם סרט על ילד שמנסה לשרוד לבד את אימת המלחמה ההיא ולא מצליח, הוא לא ייראה כמו משהו מערוץ "הולמרק".

כן, זה המכנה המשותף האחרון בין שני הסרטים האלה: גם הבימוי של "רוץ ילד, רוץ" גורע במקום להוסיף. יש כאן דרמה אנושית אדירה, ובמקום לתת לה לספר את עצמה, פפה דנקארט מטביע אותה במוזיקה מיותרת וממוסס אותה בעריכה בנאלית ומקלקל אותה במשחק־יתר של הילדים־כוכבים אנדז'יי וקאמיל טקאש, שחולקים בנטל התפקיד של אותו שרוליק. בעצם, ההבדל היחיד בין העבודה של סאס לזו של דנקארט הוא שהראשון עושה מעט מדי והשני יותר מדי. אלא שבין הסרטים שלהם יש פער גדול בהרבה, והוא קשור לדבר הזה שיש בכמויות ל"רוץ ילד" ואין בכלל ל"המחברת": לב. פשוט לב.

"רוץ ילד" הוא סיפור שמציג מעט מאוד רוע. זולת רופא אחד שמפר את שבועתו וסצנה קשה אחת של שריפת כפר, רוב הדמויות שמוצגות בו נמצאות על הסקאלה שבין קורבנות של הסיטואציה לסף־קדושה. שרוליק שורד בזכות טוב ליבם של זרים, והתוצאה היא חוויית צפייה מטלטלת מבחינה רגשית: בכל פעם שהעין רוצה לדמוע בגלל הילד המסכן הזה שמסתובב לבד בישימון של המלחמה, הלב מתרונן בזכות עוד שומרוני טוב שמחליט להושיט לו יד.

לפני המון שנים יצא לי לראות את "אירופה אירופה" בנוכחות שלמה פרל, הניצול שסרטה של אניישקה הולנד סיפר את סיפורו. את "רוץ ילד" ראיתי בנוכחות יורם פרידמן האמיתי, וגם אם הסרט עליו נופל מ"אירופה" המצוין, התחושה הייתה דומה: הנה יצירה שמחפשת את האור בתוך החושך, כי זה בדיוק מה שהציל את הגיבור שלה.

היום, אם כן, יוצאים כאן שני סרטים על סבלם של ילדים במלחמת העולם השנייה. הראשון הוא סיפור מומצא בלי שמץ של תקווה, והשני הוא סיפור אמיתי שכולו חמלה. מה אני אגיד לכם? לא כוחות. בכלל בכלל לא.

 פורסם בפנאי פלוס, 1.5

מודעות פרסומת

תגובה אחת ל-“כנגד ארבעה אחים: "המחברת הגדולה" ו"רוץ ילד, רוץ"

  1. פינגבק: מה היו 5 הסרטים הכי טובים של אפריל 2014? | סינמסקופ

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s