8 דברים שלמדתי מילדה אחת

נכון, לפני שנה עשיתי כזה עם 7 דברים. אני פשוט מאמין גדול במיחזור

20140104_123948

"איש לא יעלה בדעתו לחפש כאן גופה"

1) יש דבר כזה חוסר שקט אינהרנטי. שלושה ילדים שלא סובלים מהפרעת קשב יש כרגע ברחבי תבל, ואחת מהם גדלה אצלי בבית. אני אפילו לא צריך את המשוב מבית הספר כדי לדעת את זה; מספיק לראות אותה יושבת ערב שלם עם ספר בשביל להבין שהתחלוא הספציפי הזה פסח עליה. מצד שני, יש בה — תמיד הייתה בה — איזו בערה פנימית שאי אפשר לכבות. בימים טובים, ברגעים טובים, זה מתבטא בהמון אנרגיה בריאה. בימים רעים זאת עצבנות די מעצבנת. כך או כך, זה אחד המפתחות למי שהיא, ולפעמים אני שואל את עצמי אם לברך או לקלל על זה.

חוסר שקט זה אחלה מניע. אני מכיר את זה מעצמי: היעדר היכולת שלי לא לעשות כלום הוא כנראה הסיבה העיקרית לכל דבר שעשיתי בחיי הבוגרים בלי ששילמו לי על זה, נגיד הבלוג שאתם קוראים עכשיו. הצד השני של זה הוא היעדר יכולת להיכבות, שבמקרה שלי היה מניע לסטלנות ממארת בין השנים 1994 ל־2005 (או משהו כזה. הייתי מסטול). אפילו היום, בגיל 39.9, אני לא באמת יודע להירגע בלי משככי תודעה. לא הייתי רוצה את זה בשבילה.

אני רואה את הקפצון שהיא, ומבין שזאת רונה טוב ולרע. זה קטע לקלוט אצל ילדה בת שמונה משהו שאתה יודע, פשוט יודע, שיהיה חלק ממנה גם אם תשב פעם לכתוב 30 דברים שלמדת מילדה בת 30.

2) חנונית זה יותר קל מחנון. באחד הרגעים המכוננים של ילדותי שאלה אותי חן־לי אם אני באמת קורא אנציקלופדיות. זה היה שנה אחרי שחימשו אותי במשקפיים וגולן הבן זונה אמר לה שזה משהו שאני עושה, אז זה נראה לה הגיוני. אמרתי לה שלא, אבל זה לא שינה הרבה. כלומר, היא המשיכה לחשוב שאני עד כדי כך חנון, ואני המשכתי להיות מאוהב בה. וכמובן שכן הייתי עד כדי כך חנון.

לקח לי הרבה שנים להבין לאיזה עומק חדרה אצלי ההבנה שאני מהגיקים. הרבה ממה שאני היום — ההוא שעובד בעיתון המגניב הזה, ההוא שעושה ספורט באדיקות דתית, מצד שני ההוא שלעולם לא אומר לא לסמים — הוא בבחינת קונטרה (שונא את הצירוף "פיצוי עצמי") לילד הטוב מדי ההוא. לכן קצת נבהלתי בבוקר שבו קלטתי את רונה קוראת אנציקלופדיה. זה לא חומר הקריאה המועדף עליה, יותר משהו להעביר איתו חרבון נתון, אבל בכל זאת.

בכלל, כמה שהילדה הזאת אוהבת לקרוא. לפני חודש היא סיימה את "הקוסם מארץ עוץ" — לא מהדורה לילדים, הדבר האמיתי ונטול הניקוד — בשלושה ימים. ספר אחר שקניתי לה באותו סיבוב עף תוך חצי יום. כמעט כל בוקר אני צריך לתלוש לה מהיד איזה משהו שהיא שקועה בו עד כדי כך שתכף מאחרים לבית ספר. על רקע הדור שלה, כמובן שזה עושה אותי שמח וגאה. על רקע הרקע שלי, זה טיפה מדאיג אותי. ועדיין, ברור לי שיותר קל להיות חנונית מאשר חנון. לראיה, אגף שלם של פורנו מוקדש לספרנית הסקסית. אני בספק אם סרט חובבים אחד בהיסטוריה הוקדש לספרן החרמן.

3) אנשים מסוימים נולדים עם הומור עצמי. אני, למשל, נולדתי בלי והייתי מהילדים המעפנים האלה שכל דבר מעליב אותם. היום אנשים חושבים שיש לי הומור עצמי, כי אני צוחק על השטויות שלי, אבל אני עושה את זה רק איפה שזה לא כואב. רונה לא: היא צוחקת גם כשצוחקים איתה וגם כשצוחקים עליה.

בשבת חגגנו לה יום הולדת שמיני. יחד עם המתנה שלה היא קיבלה ברכה בכתב היד של אבא: "לרונה שלנו, חכמה שלנו, יפה שלנו, נזק שלנו, חושם שלנו, חתול שלנו". כמה היא צחקה מהנזק ומהחושם. כמה אני לא מתכוון לספר לכם למה אני קורא לה חתול. בכל מקרה, זה לא רק הברכה: לא מזמן היא בכתה מרוב צחוק כשהתלוננתי על הראש העצום שלה. קצת יותר מזמן היא הריצה קטע שלם על הנטייה שלה לחוסר יציבות מבני. אני חושד שהיא אוכלת מלוכלך בכוונה, רק בשביל הקטע הזה שאני מראה לה מרבץ של גבינה לבנה על החולצה.

מצד שני, יכול להיות שגם היא צוחקת רק במקומות שזה לא כואב. יכול להיות שבגיל שמונה עוד אין מקומות כאלה; אין לי מושג. אולי זה פשוט משהו שעוד לא למדתי מהילדה האחת שלי.

4) זה בסדר לנוח על המגרש. נכון, היא אחת. ונכון, בלייזר זה לא בדיוק מכרות הפחם. אבל פעם בכמה ימים אני חוזר הביתה ולא בא לי להיות אבא, ולקח לי כמה שנים להבין שזה בסדר גמור.

האבא הכי גרוע יוצא ממני כשלא בא לי. אני לא מאמין בזמן איכות — לדעתי זה משהו שאנשים שלא יכולים לתת זמן כמות המציאו בשביל להשתיק את המצפון של עצמם —  אבל אני בהחלט מכיר בקיומו של זמן בלי איכות בכלל. ואם פעם הייתי משחק באבא גם כשממש לא בא לי, אז בשנה־שנתיים האחרונות הבנתי שזה בסדר אם יום אחד היא תבלה שלוש שעות מול הטלוויזיה או תשחק עם הכלבה במקום איתי. זה לא רק הטיעון הקלאסי של "מה כבר יקרה לה", אלא גם ובעיקר אמת פשוטה: אפילו אנשים שאוהבים אותך צריכים לפעמים קצת זמן להתגעגע אליך.

5) אבל צריך לזכור שהורות זה במסגרת תמ"א 38. כאילו, זה פינוי־פיצוי: אם היום לא היית אבא, שומה עליך להיות אבא מחר.

בשבוע שעבר, אחרי אחד מימי הלא בא לי, הלכנו לפארק עם הכלבה. היא הייתה בקטע ואני הייתי בקטע וזה היה כמו לפני שלוש־ארבע שנים, כשסתם להיות איתה מחוץ לבית היה הבטחה למתקפת חיוכים.

יש לי הרגשה שבכל יום אחר, סתם להיות בחוץ עם אבא ומיקמיק כבר לא היה מספיק בשבילה. בכל זאת, בת שמונה. אבל נראה לי שהיא התגעגעה אלי, אז איי רסט מיי קייס לגבי סעיפים 4 ו־5.

6) רק אצלנו בראש זה חשוב שהילדים שלנו ייחשפו לדברים שאהבנו בגילם. הרצנו את סדרת "אינדיאנה ג'ונס"; תפס. ניסינו את "הנוסע השמיני"; שעמם אותה תחת. את "נשיכות קטנות" היא דווקא אהבה, אבל רק עכשיו קלטתי כמה רע עשוי הסרט הזה. איך שלא יהיה, הנקודה היא שה"והקרנת לבתך" הזה הוא הרבה יותר בשבילי מאשר בשבילה.

חודשים אני דוחה את השעתיים שלנו עם "אי.טי" ואת השש עם הטרילוגיה המקורית של "מלחמת הכוכבים". אני אשכרה חושב שזה חשוב, אשכרה מדמיין כמה אתבאס אם היא לא תתרגש מהראשון או לא תיסחף עם השנייה. ובכן, זה מפני שאני אידיוט סנטימנטלי. הילדים שלנו יוצרים לעצמם עולם תרבותי, נוסטלגי לעתיד, בלי שום עזרה. אם יש לנו מזל, חלקו מזה נוצר איתנו. לי יש, ובגלל זה כתבתי את הדברים האלה על סרטי הילדים של ימינו.

הבינג סד דט, ברור שאין כמו לראות את הילדים מתענגים על משהו מהילדות שלנו. זה טבעי והכל. אבל חשוב להזכיר לעצמנו מדי פעם כמה שזה לא חשוב.

7) אני מגניב, מעצבן, דק, קירח, חזק ולא מבין כלום. בגיל שמונה יש לילדים דעות, יימח שמם, וגם דרישות, כוס אימם. במקרה של רונה זה מתבטא בדעתנות שיפוטית שנעה בהתאם למצב הרוח שלה: אם אבא בא לה רע, היא מסננת "אתה מעצבן" בקרשנדו שנבנה לעבר ה"בן". אם הולכים ביחד בחזרה מהבית של יובל, אז "ליובל ולי יש את האבות הכי מגניבים, כאילו?" (זאת לא הייתה מחמאה. זאת הייתה עובדה מנוסחת בפורמט של "דה" כי ההוא מייבא גאדג'טים ואני עובד בעיתון שחוגג את ימי ההולדת שלו בסנוקרייה). יום אחד היא בילתה עם ילד שאבא שלו שמן, והגיעה למסקנה שזה טוב שאני דק. כשהחלטתי להיפרד משארית הפליטה של השיער שלי היא צעקה עלי שאני קירח, ולמחרת היא שמחה שאני עושה המון ספורט כי זה אומר שאני חזק, והבוקר היא פסקה שהיא לא רוצה לדבר איתי כי אני לא מבין כלום.

לא רצוי לתת לדימוי העצמי שלך להיות מושפע ממה שאומרים ילדים בני שמונה, זה מה שאני מנסה להגיד פה.

8) אין כמו יום הולדת שמונה רגע לפני יום הולדת 40. בא לי רע רע רע, התאריך הזה באמצע פברואר שמתקרב למרות הניסיון ההרואי שלי להאריך את הימים. כשהיא הייתה קטנה יותר, רונה הייתה מתלוננת לפעמים שיש לה מחשבות רעות. זה בדיוק מה שיש לי בגיל 39.9. אבל בשבת, כשחגגנו לה עם המשפחה בוואדי של טבעון, כל המחשבות שלי היו די טובות. ובערב, כשחזרנו הביתה והרגשתי שהברכה הכתובה ההיא לא מספיקה, אמרתי לה שהיא הילדה הכי מעניינת שאני מכיר. נדמה לי שהיא הבינה למה אני מתכוון.

עמוס בר, כותב אדיר שלא מספיק אנשים מכירים, בדיוק כתב לנו טקסט פגז על השבוע הראשון של האבהות. בשביל לקרוא אותו תצטרכו לחכות לבלייזר הבא, אבל אני מוכן לגלות לכם כבר עכשיו מה אמרתי לו בתגובה לפאניקה הטוטאלית שהוא מצוי בה: לפני שמונה שנים גם אני חשבתי שתמו חיי. היום — במובנים שרובם חיוביים וכולם מאוד מוחשיים — נראה לי שבדיוק אז הם התחילו.

20140104_122839

"סבתא?"

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s