מי כאן החבר'ה הטובים

"ותגיד להם שאני דורש לחם שום!"

"ותגיד להם שאני דורש לחם שום!"

אם הייתי צריך לבחור סרט אחד וללמד דרכו את הקולנוע כולו — כתיבה ובימוי, צילום ומשחק, עריכה וסאונד — הייתי הולך על "החבר'ה הטובים" בלי לחשוב פעמיים. לא בטוח שהוא הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים, אבל בכל הנוגע לעשייה קולנועית, לקראפט של הקולנוע, הוא כיתת אמן מולטי־דיסציפלינרית שאני לא מכיר משהו שמשתווה לה.

אני יודע בעל פה את הסרט הזה. לא רק במובן של לשנן את הדיאלוגים ואת הקריינות; כל קאט של תלמה סקונמייקר וג'יימס קוויי, כל תנועת מצלמה של מייקל בולהאוס, אני יכול לסמן לכם את הביט שהם יושבים עליו בעיניים עצומות. יש עוד סרטים שעשויים לכדי שלמות, אבל "החבר'ה הטובים" הוא אחד הבודדים שעשויים לכדי לכידות. בדיוק אותה אנרגיה עצבנית שורה על בולהאוס ועל סקונמייקר ועל ג'ו פשי ועל ריי ליוטה; זאת אנרגיה שמרטין סקורסזה הביא איתו ללא מעט סרטים, אבל רק מהתסריט שהוא כתב במשותף עם ניקולס פילג'י (על פי ספרו של האחרון, Wiseguy), נוצר משהו כל כך הוליסטי. כל כך מסונכרן עם עצמו. היה לי מורה לקולנוע שנהג להטיף על קשר בין צורה ותוכן, וזאת בדיוק הנקודה: הסיפור והאופן שבו הוא מסופר חד הם. זה המופת של היצירה הזאת.

אני חושב שגם סקורסזה אוהב במיוחד את מה שיצא לו אז ב־1990. לראיה, מאז הוא ניסה לעשות את "החבר'ה הטובים" עוד פעמיים. לראשונה קראו "קזינו", סרט שהדבר הרע היחיד שאפשר להגיד עליו זה שהוא פחות טוב מ"החבר'ה הטובים". לפעם השנייה קוראים "הזאב מוול סטריט", ואני לא מבין איך אותו סקורסזה — אותו מאסטר שיצר את הסרט הכי שלם עם עצמו שראיתי מימי — העלה בדעתו שזאת הזדמנות נאותה לעשות את המאסטרפיס שלו בפעם השלישית.

הטריילר די מסכם את זה: מדובר בקומדיה, שלא לומר פארסה, על אדם שעשה בוול סטריט המון סמים והמון כסף. מכר מניות גרועות וקנה קוק משובח. סיפור אמיתי, כן, אבל מוגש בכוונה באופן גרוטסקי ומוקצן. אלא שהוא מוגש ככה לאורך 180 דקות, כשברקע מנסה הקריינות של ליאונרדו דיקפריו להישמע כמו ריי ליוטה (לרבות כניסתו המפתיעה של קריין אחר, במקור לוריין בראקו והפעם שלוש דמויות שונות), והמצלמה של רודריגו פרייטו ("ארגו", "בבל") משתדלת להיות יותר בולהאוס מבולהאוס, ואותה סקונמייקר קשישא יושבת בחדר העריכה, מרביצה מעת לעת את אותו פריז־פריים מתוזמן היטב, ואלוהים יודע איך היא לא אומרת "מרטין, יש לנו פה 60 דקות ספייר".

"הזאב מוול סטריט" הוא לא סרט רע. רחוק מזה. ראשית, הוא מאוד מצחיק. אפילו מצחיק בקול רם, לא מה שאימא שלי מכנה "מחייך". שנית, הוא מלא בתפקידי משנה נהדרים (בראשם של ג'ונה היל ובהמשכם גם של מתיו מקונוהיי, ז'אן דוז'רדן, רוב ריינר וג'ואנה לאמליי). שלישית, הוא צופן בחובו את התפקיד הכי טוב של דיקפריו כשחקן בוגר — אין, הוא בחיים לא יעקוף את עצמו ב"מה עובר על גילברט" — וזה משמח אותי באופן אישי, כי זה מוכיח את התיאוריה רבת השנים שלי לגביו: האיש יכול לשחק מישהו חמוד ("טיטאניק", "תפוס אותי אם תוכל") או דושבג ("הזאב", "חלון פנורמי"). אבל לידינג מן? גבר שבגברים? זה לא. הו לא.

אוקיי, זה לא היה אמור להיות פריז פריים של ליאו. רק רציתי למנות את המעלות החיוביות של "הזאב". למנות ולציין שהן משניות לשתי החלטות הרסניות: להלביש על הסיפור הזה את המבנה — והסגנון, וההכל — של "החבר'ה הטובים", ולעשות את זה חמש דקות ארוך יותר מ"הסנדק" (ו־34 דקות ארוך יותר מ"החבר'ה הטובים", למען השם). אני אומר לכם, הביטוי Too much of a good thing מתגמד — מה מתגמד, נמק — נוכח ההפרזה הפראית הזאת. נוכח ההיעדר המוחלט של קשר בין צורה (של אפוס) ותוכן (של אנקדוטה).

בשבוע שעבר יצא בישראל "חלום אמריקאי", סרט ששונאיו רואים בו הד קלוש של "החבר'ה הטובים". אני מאוד אהבתי אותו, וההשוואה לא מובנת לי. כלומר, ברור שיש השפעה סגנונית מסוימת —  אני לא מכיר אפוס פשע מ־20 השנים האחרונות שלא מושפע במידה מסוימת מסקורסזה — אבל צריך לזכור ש"החבר'ה הטובים" זה לא רק השיק של הפשע, אלא סיפור מאוד מובהק של אדם אחד. אדם שכל הדמויות האחרות הן פונקציה בחייו, לא יותר. "חלום אמריקאי", וזה בדיוק מה שכל כך אהבתי בו, הוא סיפורם של חמישה: נוכל קטן, אהבת חייו, איש החוק שמנסה להפיל אותם, ראש העיר שהופך מקורבן לחבר ואשתו של הנוכל דנן. גלריה של דמויות עגולות, מרתקות, שמשתנות לאורך הסרט ושלא במקרה מוציאות את המיטב מהאנשים שמגלמים אותן (ובעיקר מכריסטיאן בייל, שמעולם לא היה כל כך טוב עם דמות כל כך לא מוקצנת). בהגדרה זה סרט עוקץ, אבל בפרקטיקה, "הזאב" "חלום" הוא Character-driven. סרט שהדברים שקורים בו קורים בגלל האופי של הדמויות. "החבר'ה הטובים" מצידו הוא לגמרי Story-driven. סרט שבו כל ההתרחשויות הן קודש לקו העלילה: חלמתי להיות גנגסטר, נהייתי גנגסטר, נתפסתי ומכרתי את החבר'ה שלי למשטרה. לכן לא תשכנעו אותי שההשוואה ביניהם תקפה.

לא פרסמתי ביקורת על "חלום אמריקאי" כשהסרט יצא, כי צפיתי בו יומיים אחרי "הזאב" וחיכיתי להזדמנות לעשות סדר כפי שאני רואה אותו: בישראל רצים כרגע שני סרטים שגורמים למבקרי קולנוע להיזכר ב"החבר'ה הטובים". אחד מהם הוא סרט מצוין שלא באמת מזכיר אותו, והשני הוא סרט לא רע אבל הרבה הרבה הרבה יותר מדי ארוך שמזכיר אותו מאוד, ובכל המובנים השגויים. הכותב של "הזאב" הוא טרנס ווינטר, אותו אחד שהפיק בפועל את "הסופרנוס" וכתב 25 פרקים מתוכה, ושאהבה שלו ל"החבר'ה הטובים" מאוד ניכרת בה (וב"אימפריית הפשע" שהוא מריץ היום, וב"חוקי ברוקלין" שהוא כתב בעשור שעבר). זה גורם לי לחשוב שסקורסזה עשה כאן את הטעות שספילברג עשה עם ג'יי־ג'יי אברמס ב"סופר 8", והשתתף באופן פעיל ב־Fan Fiction של עצמו. טעות מובנת, אבל טעות.

בנימין טוביאס, מבקר שאני נורא אוהב, פייסבק ש"אהבתי את 'הזאב מוול סטריט' קצת פחות מ'רווח וכאב' של מייקל ביי". אני שנאתי כל שנייה של "רווח וכאב", אבל אני מבין בדיוק מאיפה בא טוביאס: מהגרוטסקיות נטולת העכבות שמשותפת לשני הסרטים האלה. וגרוטסקיות על שלד עלילתי צנום שמייצר בעיקר שלושה סוגים של סצנות — אנשים שעושים כסף, אנשים שעושים סמים ואנשים שעושים סמים תוך כדי שהם עושים כסף — זה לא חומר לעוד רימייק של "החבר'ה הטובים" באורך של משהו מסדרת "שר הטבעות".

לא מזמן יצא לי לכתוב על טעויות שבמאים עושים כשהם מזדקנים. בדימוי שתיאלצו להיכנס ללינק כדי להבין מאיפה הקרצתי אותו, חוששני שמרטין סקורסזה שוב הכניס את הלבן.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s