לנצור את הזמן של הליכת הסרטן

דרושים: מברישים

דרושים: מברישים

אנחנו חוזרים מבית הספר ורונה שוב עושה את הליכת הסרטן: הראש שלה פונה ישר אלי והרגליים מתקדמות בדילוגים הצידה. זה מה שהיא תמיד עושה כשאצה לה הדרך בזמן שיחה ערה, פשרה סבוכה מבחינה מוטורית בין שמירה על קשר עין והתקדמות לעבר היעד המוסכם.

מכל מה שהילדה הזאת עושה, הליכת הסרטן היא ללא ספק ברשימת הפיצ'רים החביבים עלי. היא והתאומה שלה, רביצת הצפרדע: כשמגיע הקליימקס של סיפור או סרט שבאמת סחף אותה, הבת שלי קופצת בעודה יושבת. עד היום לא ממש פענחתי את המכניקה של הפעלול הזה, אבל זה מה שהיא עושה. יושצת.

תדירות ההופעה של ביטויי התלהבות הילדותית האלה נמצאת בירידה מתמדת, וזה לגמרי טבעי. במובנים רבים זה אפילו רצוי, אבל בחודשים האחרונים אני מוצא את עצמי נאחז בכל דילוג מצודד ובכל ניתור מיושב כאילו מדובר בקפסולות זמן יקרות ערך. לא של הזמן שלה; של הזמן שלנו. של הזמן שלי.

בשבוע שעבר הייתי שפוף מכדי להקדיש לרונה תשומת לב אמיתית וקצר מכדי להפגין סבלנות כלפי פיצ'ר אחר שלה: היכולת לסיים כל משימה בדיוק בזמן שנקצב לה כפול שש. היה בוקר, היה בית ספר, הייתי עצבני וזה נגמר בצעקות. את הדרך לשיעור היא עשתה כמובן בשעטה קדימה ולא בדילוג הצידה, ולראשונה בהיסטוריה המשותפת שלנו, במדרכה ממול ותוך איומים בוכיים לספר לאימא. שום דבר דרמטי מדי, אבל זה הספיק בשביל לגרום לי לחשב כל מיני קיצים לאחור.

הקץ הראשון, המובן מאליו והמתוק לא פחות מחמוץ, הוא של ימי האבא־הכי־טוב. רונה בת רבע לשמונה; בהערכה שמרנית יש לי ממנה עוד שלוש שנים של נחת, אחריהן ארבע־חמש של זעף ולבסוף נצח של אדישות מהולה בהתפדחות. ככה זה, וכמו ההיכחדות הצפויה של הליכת הסרטן ורביצת הצפרדע, אני מקבל את הדין. הרי קץ ההתלהבות הילדותית שלה, ממני ומבכלל, הוא פשוט הצד הנפשי של כאבי הצמיחה. אבל מה לגבי קץ ההתלהבות שלי?

זה קורה לכל הגברים בגילי. ברבע לארבעים — תנו או קחו חמש שנים — אנחנו נעשים כמעט חסיני היסחפות. לשקוע במרה שחורה, זה אין לנו בעיה לעשות. אבל להתרגש ממשהו, להתלהב בקשר למשהו, להתפקע מרוב משהו — זה מהדברים האלה שמפרידים בין הגברים לגברים בגיל המגעיל.

זוכרים את המונולוג הזה של יונתן גפן על גיל 39? אז לפני כמה חודשים עבדתי במלוא המרץ על מחווה בלייזרית לאותו "גיל מגעיל" של גפן. נפגשתי עם שני פסיכולוגים, עברתי סדרה מקיפה של בדיקות רפואיות — לעולם לא אשכח את האחות שאמרה לי שאני ב־73 אחוזי כושר, ולעולם לא אפסיק להתחרט שלא שאלתי 73 אחוזים ממה — וכשהגיעה העת לגשת אל הטקסט, זווית אישית ופסאודו־מדעית על מגעילותו של גיל 39, גיליתי שאני לא מסוגל לכתוב את הדבר הזה. זה היה, כמאמר האמריקאים, קרוב מדי הביתה.

זה באמת גיל מגעיל. ההכרה בזה נפלה עלי בשלבים, בחתיכות לא רצופות ולא קשורות: בחרדה ההולכת וגוברת מפני היום שאחרי בלייזר, כי ברור שיום אחד יהיה יום אחרי. בתחושה הסף־דכאונית הזאת שבפרפראזה על פינק פלויד הייתי מכנה uncomfortably numb. בנטייה הגוברת לא לעשות משהו רק בשביל לעשות אותו — לכתוב סיפור, לפתח רעיון לסדרת טלוויזיה — אלא לומר לעצמי מראש שזה בזבוז זמן. בתובנה שאני עושה יותר ספורט מאי פעם, אבל פחות נהנה מהאופוריה האנדורפינית ויותר סובל מהתחושה של מישהו שמתכונן לתחרות שהוא לעולם לא ישתתף בה.

כל המגעילויות האלה הלכו איתנו בשבוע שעבר לבית הספר, רונה במדרכה אחת ואני בשנייה. במקרה או שלגמרי לא במקרה, זה היה יום אחרי שראיתי את פרק הסיום של "שובר שורות". זה יישמע מופרך, אבל אני יודע בוודאות שהאין־לי־כוח־להיות־אבא של אותו בוקר היה תגובה ישירה לסוף הסאגה של וולטר ווייט. האיש הפיקטיבי הזה, גבר שמבוגר ממני בעשור, סיכם בפרק האחרון את שנת הסרטן־סמים שלו במילים I was alive. זה תפס אותי כל כך חזק, ההייתי בחיים הזה. הרי זאת בדיוק התחושה שהתחילה להתמוסס לי בגיל 39.

הרבה מאוד זמן לא כתבתי כאן משהו באמת אישי, כי הרבה מאוד זמן הייתי תקוע במועקה של מה שיכול להיות תוכנית הטלוויזיה המדכאת בכל הזמנים, "חצי חיים שכאלה". הבוקר כתבתי משהו באמת אישי לא כי התעוררתי פחות סר או זעף, אלא כי היום אני אוסף את רונה מוקדם מבית הספר והולך לרכוב איתה ואולי גם גלידה, ככה שרק תרחיש מאוד לא צפוי ימנע ממני את ליטרת הליכת הסרטן. אז כתבתי לא כי חלף לי האיכס ולא כי הסתלקה לי החרדה, אלא כי היום אני נלהב לבלות עם הבת הנלהבת שלי. היום אני רואה את השמש בשיער שלה ולא את העננים.

מודעות פרסומת

3 תגובות ל-“לנצור את הזמן של הליכת הסרטן

  1. הרגשתי מהטקסט, מהכנות. יופי. מומלץ אצלי
    אסתי.

  2. כל כך מהר חולפים להם השנים.. הפצפונים המתוקים הופכים לאנשים … נראה כאילו רק אתמול החלפנו להם חיתולים וקראנו להם ספור לילה טוב… אי אז, כשהיתה טלויזיה טלויזיה חד ערוצית וכשהגיע הערוץ השני, היתה התלהבות כשבולי איש השלג הפציע בשש וחצי בבוקר ולתקופה קצרה, לא היה צריך להעיר אותם, כי הם זנקו מהמיטה.
    כל כך מהר חולפים להם החיים…

    הגעתי דרך בלוג מומלצי הבלוגיה של אסתי
    http://hamimlatsim.blogspot.co.il/2013/10/24-16-2013.html

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s