עיניים שלי

"מעניין כמה מקום כזה סוגר בערב נתון"

"מעניין כמה מקום כזה סוגר בערב נתון"

ג'וליאן מור אף פעם לא באה לי טוב, אבל על "בעיניים של מייזי" היא צריכה לקבל אוסקר. בכלל, הסרט הזה — עיבוד של סקוט מקגיהי ודיוויד סיגל לרומן מאת הנרי ג'יימס — הוא עוד אחד מהמקרים האלה שגורמים לי לתהות למה האקדמיה לא גונבת מגילדת השחקנים את "פרס האנסמבל". מור בתפקיד הזמרת המרוכזת בעצמה, סטיב קוגן בתפקיד בן זוגה העוד יותר מרוכז בעצמו, ג'ואנה ואנדרהם כאומנת של בתם היחידה, אלכסנדר סקארסגארד בתפקיד שלא יוגדר מחשש ספוילר, אונאטה אפריל בתפקיד הבת מייזי — מה אני אגיד לכם, אנשים לקחו את היורוליג עם חמישיות פחות טובות. אבל גם בהרכב מנצח יש MVP, ולמרות שאפריל הקטנטונת המסה לי את הלב, מור היא חד־משמעית החוליה החזקה בשרשרת. היא פשוט עושה את התפקיד הכי כפוי טובה שאפשר לבצע: האם הלא־מסורה.

לא קראתי את הרומן של ג'יימס, כך שאני לא יכול לשפוט את "מייזי" כאדפטציה (יש בזה גם יתרונות, כי מבקר עלול לחטוא לג'וב שלו כשהוא חורץ את דינו של סרט בהשוואה למקור ספרותי או אחר, אבל זה דיון לפעם אחרת). למען האמת, אני אפילו לא שופט את "מייזי" כסרט. תפסתי את זה עוד במהלך הצפייה, שהייתה חוויה משונה מאוד: בשליש הראשון התבאסתי מהעשייה הקולנועית נטולת ההשראה של מקגיהי וסיגל, באמצע התאהבתי בגיבורה בת גילה של בתי, ובשליש הסוגר עסקתי בלשכנע את עצמי שלעולם לא אהיה אגוצנטרי כמו ההורים של מייזי. לא בדיוק צפייה ביקורתית. בהתאמה, הכי קרוב לגזר דין של מבקר קולנוע שאני יכול לספק ייראה בערך ככה: סרט חובה אם יש לכם ילדים. ואגו.

"בעיניים של מייזי" נקרא ככה מפני שזה מה שזה: סיפור מנקודת המבט של ילדה בגיל חד־ספרתי. מקגיהי וסיגל נשארים נאמנים לגמרי לזווית הזאת, והתוצאה היא שהשיפוט של ההורים הוא לא חד־ערכי וגם לא בלתי הפיך; ילדים בגיל הזה לא נוטים לשמור טינה, כך שאימא ואבא של מייזי — שניהם הורים נעדרים קלאסיים — תמיד מקבלים עוד הזדמנות לכפר על הפעולה האגוצנטרית האחרונה שלהם. אם הסרט הזה נטרל את מבקר הקולנוע שבי, זה כי אני מכיר כל כך טוב את הדינמיקה הזאת שהתחושה הייתה של צפייה לא במסך אלא במראה.

אני באמת לא אגוצנטרי כמו ההורים של מייזי, אבל אני גבר בן 39 שיש עוד כמה דברים שחשובים לו בחיים חוץ מילדה בת שבע וחצי. בשישה משבעה ימים נתונים לא נוצרת התנגשות בינם לבינה (רשמו לפניכם יתרון #267 בלהביא לעולם רק ילד אחד), אבל זה עדיין משאיר אחד מתוך שבעה שבו יש משהו שיותר דחוף לי לעשות מאשר להיות אבא. ואל תטעו, אני לא חושב לרגע שזה לא בסדר. להפך, אם יש סוגה הורית שאני מתעב זה אנשים שמעלים את הילדים כל כך גבוה על ראש שמחתם שהם עצמם פשוט מתבטלים כליל. לא, הבעיה היחידה שלי עם ההתנהגות האגוצנטרית המזדמנת של עצמי היא שבדיוק כמו מייזי, גם הבת שלי לא נוטרת לי טינה בגללה. זה הופך אותי לדבר היחיד שעומד ביני ובין התנהגות אגוצנטרית נוספת, וזה לא דבר רצוי. אחרי הכל, אני גבר.

"בעיניים של מייזי" הוא צפיית חובה להורה לא־מנוטרל־האגו מפני שהוא תמרור אזהרה מפני עצמנו. ג'וליאן מור לא משחקת אימא רעה; היא משחקת אישה עם קריירה מדשדשת ובעל דושבג שהבת שלה מוזנחת כתוצאה מהנ"ל, ושהפגמים באופי שלה לא היו מצטברים לכדי הזנחה אם הנסיבות היו שונות. האימא הזאת, בקיצור, היא לא יותר חרא מכל אחד מאיתנו כשחרא לו. אני חושב שחשוב להזכיר את זה לעצמך, בעיקר אם יש לך ילדים שעוד לא שומרים טינה.

אמרתי חזור ואמור שאין לראות בדברים ביקורת קולנוע, אבל בטבלת המבקרים האלטרנטיבית דהשבוע — אני מקווה שאתם מכירים את המיזם המבורך הזה של יאיר רוה — מדורג "בעיניים של מייזי" שלישי מהסוף. ובכן, למרות האמור והחזור לעיל, אני מוכרח לסיים בהבטחה: הסרט הזה הוא הרבה דברים, אבל הוא לא — ממש ממש לא — האופציה השלישית הכי גרועה שהצופה הישראלי יכול לבחור בה השבוע.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s