פקוחות לרווחה

"כן, אבל איך אני יודע שאתה באמת ממפקד האוכלוסין?"

"כן, אבל איך אני יודע שאתה באמת ממפקד האוכלוסין?"

I’ve seen things you people wouldn’t believe. כמה הולם שהשורה הזאת פותחת את מונולוג הגסיסה של הרפליקנט רוי ב"בלייד ראנר", סרט שהוויזואליה שלו הטיחה לסתות על רצפות של אולמות לפני 31 שנה. אבל לא הרבה לסתות, כי סרטו של רידלי סקוט היה כישלון קופתי מהדהד לפני שעידן ה־VHS הפך אותו לקלאסיקה.

עד היום אני חוטף צמרמורת מהמונולוג ההוא וחררה מהמחשבה שהקהל יכול לפספס משהו כמו "בלייד ראנר", אבל ככה זה. באופן משונה עבור מדיום ויזואלי, עינוגי עיניים לא מבטיחים לסרט שום דבר. לראיה לא רק הפלופ של סקוט אלא גם הקיץ הנוכחי: הדיבור על עונת המלפפונים תשע"ג נע בין אכזבה לקטסטרופה, ובמידה רבה של צדק, אבל רק אם בוחנים את הסרטים בשלמותם. אם תיתנו לעיניים להוביל, תראו דברים שבאמת לא ייאמנו.

כמו כל קיץ קולנועי, גם זה התחיל כבר באביב: "אבדון" של ג'וזף קוסינסקי היה סרט רע רע רע, אבל העולם העתידני שהוצג בו היה מהמרהיבים בהיסטוריה של המדע הבדיוני. פחות בגלל הקטעים הפוסט־אפוקליפטיים, הכוכב־הקופיים, ויותר בגלל המכונות הנהדרות — החל במשאבות שמרוקנות את האוקיינוסים, עבור בחלליות התחזוקה הקומפקטיות וכלה ב"טט" העצומה שמרחפת מעל הכל. זאת עבודת עיצוב ואפקטים מיוחדים שאשכרה מתקזזת עם אחד התסריטים הנבובים של השנה.

ומה לגבי הקטסטרופה ההיא, מלחמת העולם זין? כן, סרט ירוד לגמרי. אבל נחילי הזומבים — אתם אפילו לא חייבים לשלם כרטיס, תראו בטריילר — הם מהרגעים הקולנועיים האלה שאי אפשר לשכוח. אפקטים ממוחשבים הם תמיד במיטבם בטיפול במסות, וההמון־זומבים־רצים־מהר של הבמאי מארק פורסטר הם כל כך אייקוניים שלהערכתי לא נראה אחריהם עוד זומבים שהולכים לאט. זה פשוט נראה הרבה יותר טוב בפורמט של צונאמי.

"האשליה" ראיתם? אז הפסדתם עבודת אפקטים שמפליאה לזגזג בין הכמעט לא מורגש לוואו, מה זה הדבר הזה. השם המקורי, Now You See Me, מסכם את זה יפה: לואי לטרייה עשה סרט על קוסמים שמבצעים שוד, אז הוא הביא ארסנל שלם של דרכים לגרום לדברים להופיע ולהיעלם. אני מפציר בכם, נסו לתפוס את "האשליה" ברגעיו האחרונים על המסך הגדול (אידיאלית עם חבר סטלן. אתם לא קולטים לאיזה סרט הוא ייכנס מהסרט הזה).

ילדים יש לכם? נצלו את מה שנותר מהחופש ועופו איתם ל"הממלכה הסודית", ושיהיה בתלת ממד. האנימציה של אנשי Blue Sky היא כל כך עשירה, גדושה, יצירתית ושמחה שצריך לב מאבן או עיניים מחרסינה בשביל לא לפלוט מדי פעם איזה "וואי". שזה בדיוק מה שאמרתי בכל שנייה עשירית של "פסיפיק רים", שמציג — כבר אמרתי והנה אני אומר את זה שוב — את המפלצות הכי טובות בסרט אי־פעם ואת האפקטים הכי מיוחדים של השנה.

את הרשימה הזאת סוגר סרט חדש שיש בו הטוב משני העולמות. "אליסיום" של ניל בלומקמפ הוא גם סיפור מדע בדיוני חזק שמעמיד דיסטופיה (לוס אנג'לס 2154) מול אוטופיה (אליסיום, תחנת החלל שכל העשירים נמלטו אליה) וגם מפגן מרהיב של עיצוב עתידני — תמיד אמין, אף פעם לא מוגזם ואיכשהו אחיד למרות הניגודים דלעיל.

יש לי כמה השגות על הכתיבה של "אליסיום", אבל הוא כנראה הסרט השלם הכי טוב ברשימה הזאת. ועדיין, למרות העבודה היפה של בלומקמפ ("מחוז 9") והתפקיד הראשי הסולידי של מאט דיימון, הדבר הראשון שאני לוקח מהסרט הזה הוא ההנגדה הוויזואלית המושלמת של גן עדן טכנולוגי וגיהינום אורבני. זה פשוט מהדברים האלה שהקולנוע עושה כל כך הרבה יותר טוב מכל מדיום אחר.

*פורסם במקור בגיליון יולי של בלייזר. תקנו, יש כתבה אדירה של לינוי בר־גפן וגם מלא תמונות של כלבים 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s