מונסטר בול

"לא מאמין שאכלתי את הפקקים האלה בגלל הפאקינג מכביה!"

"לא מאמין שאכלתי את הפקקים האלה בגלל הפאקינג מכביה!"

בשורה שמאחורי, בכיסא שמאחורי, ישב מתלהב מהסוג המתלהב ביותר. ב"פסיפיק רים" יש שני סוגים מנוגדים של סצנות — רובוטים מרביצים למפלצות או מפלצות מרביצות לרובוטים — והמתלהב היה שותף פעיל בכל אחת ואחת מהן. הוא פלט "וואו" ו"שיט" ו"ג'יזס" ו"פאק" ו"שיואו", הוא שחרר פולסים של אוויר בעיצורים שורקים וגרוניים — ססס, ששש, פפפ, חחח — והוא צחק והוא שאג והוא חרחר. ברגיל הייתי שולח לו מבט מצמית אחרי ה"וואו" השני ועיצור שורק משלי אחרי ה"שיואו" הראשון, אבל עם המתלהב קרה לי משהו שלא חשתי מאז שהסתנכרנתי עם מישהי על איזה קרטון: הוא נתן קול מדויק להפליא לרגשות שעלו וצפו בתוכי.

ייאמר מיד, "פסיפיק רים" אינו סרט גדול. העלילה דקה כחינמון (מפלצות ענק עולות מהים, אז האדם בונה רובוטים שיילחמו בהן. זה לא התקציר, זאת העלילה), הדמויות חפות מפיתוח והדיאלוגים לגמרי לא זכירים זולת כמה בדיחות טובות. ואתם יודעים מה, זה לא משנה כלום. זה לא משנה כי גיירמו דל טורו, גאון מטורף שכמותו, יצר כאן את המפלצות המופלאות ביותר שנראו אי־פעם בסרט. מופלאות יותר מהסיוטים של פיטר ג'קסון וג'ורג' לוקאס ביחד. ואז הוא הלך והביא גם כמה מהמכונות המלהיבות ביותר שעוצבו לאיזשהו מסך, ואז הוא צילם את כל זה באופן שמתעכב ומתענג על כל ניב חשוף וכל ציר מסתובב. הוא עשה, בקיצור, אנטי סרט של מייקל ביי. עשה את "הרובוטריקים" כפי שהפרנצ'ייז הזה היה נראה תחת במאי עם תיבת הילוכים שכוללת עוד אופציה מלבד אובר־דרייב.

אתה יכול לסמוך על דל טורו שיביא לך יצורים מגניבים (שני סרטי "הלבוי" ו"המבוך של פאן" הבהירו את זה היטב, והאמת היא שכבר ב־Cronos מ־1993 הוא הפגין יצירתיות מהסוג הזה), אבל "פסיפיק רים" הוא יותר מרובוטים־נגד־מפלצות ויותר מסרט אסונות שבו דברים מושמדים באורח משביע רצון מבחינה גרפית: הוא החוויה הוויזואלית הכי מסחררת שיצאה השנה מהוליווד. לא פחות. זה מסביר למה המתלהב ואנוכי לא יכולנו שלא לגנוח, מי בפרהסיה ומי בגרון רוחו.

ההישג של דל טורו גדול במיוחד בשנה קולנועית מלאה חוויות ויזואליות, וממש אתמול הורדתי לדפוס מדור שמוקדש בדיוק לעניין הזה. עד שהבלייזר החדש יגיע לדוכנים ולפני שאעלה את החומרים משם לכאן, תעשו לעצמכם טובה ענקית ותתפסו את "פסיפיק רים" על מסך כמה שיותר גדול. אם לשפוט על סמך הלך הרוח של המתלהב משורה 8, ייתכן גם שכדאי לכם להגיע אחרי שעישנתם משהו כמה שיותר ירוק.

חברים, זה לגמרי בסדר ללכת לסרט כמו למתקן בלונה פארק. זה בידור, לכל הרוחות, ולפעמים זה גם הדבר הכי טוב שבמאי רציני יכול לעשות (לראיה, "פסיפיק רים" הוא סרט טוב יותר מ"המבוך של פאן". הרבה יותר, בעיקר כי הוא מתאמץ הרבה פחות להיות חשוב). תראו, מבקרי קולנוע ואנשים אמיתיים נוטים לזלזל במה שהאמריקאים מכנים ממתקי עיניים, אבל להיות סנוב כלפי הצד הוויזואלי של הקולנוע זה להיות סנוב כלפי לב־ליבו של המדיום. מבקרים ואנשים נוטים לזלזל במיוחד באפקטים מיוחדים, שנתפסים כנחותים או כמלאכותיים או השד יודע מה, כאילו שהדברים האחרים שאנחנו רואים על המסך אינם אשליה אחת גדולה. זה כל כך מגוחך בעיני, האפליה על רקע מפוקסל הזאת.

ראיתי החודש את "פארק היורה" בתלת ממד, ומה שקורה אחרי הריאקשן־שוט ההוא — אתם זוכרים, הפעם הראשונה שלורה דרן וסם ניל וג'ף גולדבלום רואים דינוזאור — חרש אותי בצמרמורת מכף רגל ועד גב ואחר כך הקפיץ לי מידה לגמרי לא צפויה של לחלוחית לעיניים. הסיקוונס הזה כבש אותי לפני 20 שנה, והחודש הוא עשה לי את זה שוב. הדברים האלה שרק סרט יכול לעשות, זה מה שבא לי פתאום לעיניים. וזה שהכל שם לא אמיתי, לא חשוב, לא רציני? זה, ותסלחו לי אם אני נשמע כמו נמרוד לב, כל הקסם.

אפקטים מיוחדים. אנימציה ממוחשבת. רובוטים. דינוזאורים. אל תתנו לדברים האלה להתבזבז על ילדים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s