מבט מבחוץ

איור: ביל דייויד ברוקס (Bill David Brooks)

איור: ביל דייויד ברוקס (Bill David Brooks)

הזיכרון הראשון שהיא שיתפה היה של הכלב שרכבה עליו בגיל שש או שבע. זה היה מקרה־מבחן מעניין, כי באותו בוקר היו בפארק רק כמה עשרות אנשים. מאגר שיתוף מצומצם, בדיוק מהסוג שגרם לגבה אחת שלה להתרומם כשהמצגת התחייבה שלא יהווה בעיה. אניה בחרה בכלב שהוסב לסוס גם מפני שלא נותרו לה כמעט שום רשמים מוחשיים ממנו. פרווה חומה־שחורה, ריח של שמפו וטרינרי, לא יותר. היא רצתה לאתגר את המערכת באירוע שלא ידעה אם באמת נותר בתודעה שלה, או נחקק בה כששמעה עליו זיכרונות מיד שנייה.

הממשק הודיע שהזיכרון אותר. המסך נדלק, התנפח ונצבע בחוּם דליל. בתוך הבועה החלו להיווצר קווי מתאר דהויים שהזכירו לאניה סדרה של רישומי פחם שראתה פעם בתערוכה בספרד, יותר התרשמות מתמונה מאשר תמונה של ממש. 'כלב, מבט מלמעלה, פחם על שקית נייר חומה', היא כתבה בפנקס שלה ומחקה.

הממשק הודיע שתהליך ההדמיה הסתיים, והיא התבוננה בכדור הגדול שריצד במרכז המשרד. בתוך הספֶרה נראו רק הפרטים שזכרה ממילא: ידיים קטנות אוחזות בפרווה ארוכה, גדר עץ, זרבובית לחה. הדברים שלא זכרה, בתוך כל תמונה ולאורך כל המקטע, היו חורים חומים ורגעים מתים. הממשק ביקש אישור להשלים את החסר באמצעות משתמשים אחרים. אניה אישרה ותופפה על השולחן בשתי אצבעות. זה לא היה מרשים במיוחד.

ההודעה עדיין הבהבה בראש הפנקס שלה. את חייבת לראות את הדבר הזה, כתבה דידי והוסיפה שלושה סימני קריאה. זה היה שלושה יותר ממה שהכילו ההודעות המצטברות ממחלקת המחקר בחמש השנים של אניה בחברה, והיא צפתה במצגת של 'שֶרמו֗רי' — הם חייבים למצוא שם טוב יותר, כתבה תוך כדי צפייה — בהתלהבות מהולה בספקנות. התלהבות מפני שזה היה שימוש כל כך מתבקש בתשתית של הרשת שהוא גרם לה לתהות איך לא חשבו על זה קודם, וספקנות מפני שזה נשמע טוב מכדי להיות ממשי. אבל את סימני הקריאה היא הבינה, כי אם שרמורי באמת מסוגלת לאחות זיכרונות של משתמשים שונים לכדי 'מטא ממוריה' — גם לזה חייבים למצוא שם אחר — אז, האמת, היא אפילו לא רצתה להתחיל לדמיין את האפשרויות. לא לפני שתראה מה נגמר עם הכלב.

אפלטון, סיפר הממשק, המשיל את הזיכרון ללוח שעווה שהחוויות שלנו טבועות בו. נחמד, היא לא ידעה את זה. אצלנו בשרמורי מחברים את הלוחות של כולם, הוסיף הממשק מטאפורה מסורבלת מדי והשלים את המשפט לאחר השהיה דרמטית מדי: אנחנו יכולים להראות לך את הגב הסקסי של הבחור שאת בקושי זוכרת ששכבת איתו בלילה האחרון של התיכון.

זה היה סר טעם לחלוטין, מה גם שהקול הידידותי־סמכותי של הממשק התחיל לעצבן אותה, אבל במרכז החדר קרה משהו שעצר את אניה באמצע חיווי המילה 'סקסיסטי'. למחרת, כשתמלא את הדו"ח שלה, היא תציין שהכלב הסתובב.

באוצר המילים שלה לא היה תיאור מדויק יותר לרגע שבו ההדמיה התנתקה מנקודת המבט שלה והראתה לעצמה את עצמה מבחוץ, ילדה דקה על כלב עבה, דוהרת לעבר גדר צהובה — בוודאי שצהובה, סביב הבית שאף אחד לא גר בו ופעם היא מצאה בו קופסה מלאה קוביות עץ אמיתי — על דשא מוטלל ירוק בהיר, כמעט לבן. גם למה שהמראות גרמו לה להרגיש לא היו מילים מתאימות באוצר שלה, ולאחר התלבטות היא כתבה שהתודעה שלה חוותה את מה שהגוף חווה בשעת צמרמורת.

~ ~

הדבר הראשון שעלה בדעתה היה כנס מחזור. אנשים מבוגרים חולקים זיכרונות משותפים של עצמם, של אהובי ואהובות נעורים, של חברים שכבר אינם. מול הנוף מהקומה השמונים ושלוש, אניה התחילה לראות את ההיגיון מאחורי ההערה המטופשת על הבחור מהלילה האחרון של התיכון. אנוצ'קה, היא מלמלה וערפלה את הזגוגית בהבל פה, זה יכול להיות גדול.

בקורס מבוא לשיווק לימדו אותה שההמצאה הגדולה של הרשת לא הייתה שרתי האחסון עצמם, אלא ההרשאה לצפות בזיכרונות ובחלומות המאוחסנים של משתמשים אחרים. קוגנט, אמרה פרופסור ריס, חדרה לתשעים ושניים אחוזים מבתי האב שלנו מפני שרק שמונה אחוזים מאיתנו אינם מציצנים חסרי תקנה. אניה חשבה שזה נכון, ועכשיו היא חשבה על מיליארד מציצנים שמציצים על עצמם דרך עיניהם של מיליארד אחרים.

גרסת הבטא של שרמורי הייתה מוגבלת מטבע הדברים למשתמשי הרשת שהחליטו לנסות אותה, והמצגת הבהירה שבתנאים הנוכחיים נדרש רף תחתון של עשרים ושלושה זוכרים על מנת להבטיח שיהיה די מידע ליצירת מטא־ממוריה. לחוויות המיניות של אניה היו שני זוכרים במקרה הטוב, אבל אין ספק  שמחלקת השיווק תרצה לשמוע את דעתה של סמנכ"לית הפיתוח על האפשרויות הטמונות בשוק המבוגרים, ועלה בדעתה רגע־כלב־מסתובב מובהק שצפו בו בוודאות יותר מארבעים ושש עיניים.

לפני הקומה השמונים ושלוש, לפני הילדים, אחותה הזמינה אותה לבלות את הקיץ אצלה בניו יורק. היא הקצתה לה חדר משלה עם נוף לפארק ריברסייד, ומדי בוקר הייתה אניה יוצאת לריצה על שפת ההדסון. בבוקר השמיני באוגוסט — היא זכרה את המועד המדויק כי זה היה היום שבו התכוונה לחצות את מחסום חמישה־עשר הקילומטרים — תפס אותה גשם עז ופתאומי שהדביק את חולצת הטי האפורה לעור שלה וגרם לה לחשוב ברצינות שהיא עומדת למות מחשיפה לקור. כשהסדירה את נשימתה נזכרה שזה אמצע הקיץ, והסיקה שהכפור הוא לא יותר ממשב רוח דרך חולצה רטובה. היא הסירה אותה, קשרה אותה סביב מותניה והמשיכה לרוץ בגשם במכנסיים קצרים, חזיית ספורט וחרדה קלה מפני מעצר על התערטלות בפומבי.

אף אחד לא עצר את אניה, והיא נהנתה לרוץ רטובה ביום החם. במובן מסוים — אותו מובן שהפך את הבוקר הרחוק ההוא לרגע־כלב־מסתובב — היא נהנתה גם לדמיין את עצמה דרך עיניהם של הנהגים שחלפו על פניה, נוסעים לעבודה בריברסייד דרייב כשלפתע צצה מולם מעבר לעיקול רצה שחומה משמש ורטובה מגשם בחזיית ספורט כחולה ומכנסונים שחורים.

היא פקדה על הממשק לאתר את הזיכרון. הנה זה: בטן ורגליים, מבט מלמעלה, פחם על שקית נייר חומה. כן, היא זכרה מצוין את הבטן. שטוחה, כמעט שרירית, מבריקה מזיעה ומגשם. למה דידי אף פעם לא מוצאת איזה גאון מטורלל שניצח את סימני המתיחה?

הממשק ביקש אישור לפנות למשתמשים אחרים, ואניה כתבה בפנקס שלה שבעצם לא ברור לה מה היא רוצה לגלות. אחר כך כתבה, שטויות, הנה מה: אני רוצה לגלות אם נהג משאית בשם בוב דמיין את האצבעות המשומנות שלו מחליקות על העור המתוח שלי. אם עקרת בית בשם ג'יין אמרה לעצמה שהיא הייתה מוכנה להרוג מישהו בשביל הבטן הזאת. אם נער מתבגר בעל תספורת מבחילה הסתגר בגללי באמבטיה באותו לילה.

אניה בהתה במילים במשך כמה שניות לפני שהחוותה 'מחק הכל' ואישרה לממשק לפנות למשתמשים אחרים. הסיבוב צמרר אותה אפילו יותר בפעם השנייה, וזה הפתיע אותה; היא הניחה שהתודעה שלה ערוכה טוב יותר להתמודדות עם שחזור של זיכרון חי, ואלוהים והמקלחת שלה יודעים כמה חי הזיכרון של ריברסייד.

הצעירה החטובה שבמרכז המשרד שלה עוררה את קנאתה, ואניה לא זכרה שיצא לה אי־פעם לקנא בעצמה. במטא־ממוריה הזאת לא היו חורים בכלל, והיא צפתה בה שוב ושוב מפינות שונות בחדר, מקללת בינה לבינה ומחפשת שלא מדעת פגמים בגוף המהודק.

נראה אותך אחרי שתי לידות, זונה.

זה הצחיק אותה.

מאחורי הדמות הוצגו פרטי המשתפים. לא היה שם נהג משאית, אבל נמנו שלוש עקרות בית ושני נערים מתבגרים. הממשק דיווח שמתוך שלושים ושישה זוכרים שאותרו, אחד־עשר ביקשו לצפות במטא־ממוריה יחד איתה, שבעה ביקשו לצפות בה במועד מאוחר יותר והשאר אפשרו גישה לשרתים שלהם ולא ביקשו לצפות בזיכרון. זאת הייתה סטטיסטיקה מעניינת, אבל למה? למה ביקשו ארנולד ממישיגן ורוני מניו יורק לצפות יחד איתה בעצמה? למה העדיפה מרטינה — מקום מגורים חסוי — לראות בחורה רצה לפני ארבע־עשרה שנה במועד מאוחר יותר?

אניה החוותה לעבר המסך. היא ידעה מה יהיו מילות הסיכום בדו"ח שלה עוד לפני שסיים להתכווץ בחזרה למצב כבוי.

~ ~ ~

"אז לא התלהבת."

 "כתבתי במפורש שזה בטח יהיה להיט במסיבות ושהחברה צריכה להיכנס כאן לשותפות מוגבלת. זאת לא בדיוק הבעת אכזבה, דידי."

 "כתבת גם שזה לא שונה מלראות את עצמך בסרט."

 "כמו לחשוף את המחשבות הכמוסות ביותר שלך ולקבל בתמורה כרטיס לסרט שאתה מתועד בו, כן."

 "מה עם הסיבוב? הצמרמורת?"

 "נורא מאכזב להבין שזאת לא באמת פרספקטיבה חדשה. שהשיפוט הוא עדיין אך ורק שלך."

 "יש ערך גם בתיעוד עצמו, את לא חושבת? לראות משהו ישן מזווית חדשה?"

"לא יודעת. מציצנות עצמית. נרקיסיסטים לא מהווים פלח שוק גדול במיוחד."

"מה אני אומרת לשרמורי?"

"שימציאו משהו שמאפשר לך לחשוב את המחשבות של משתמש אחר. אז באמת אפשר יהיה לעשות פה קצת כסף."

*

עבודות נוספות של המאייר אפשר למצוא כאן. סיפורים קצרים נוספים שלי אפשר למצוא פה משמאל, ב"דברים מבלייזר וממקומות מוזרים"

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s