לאהוב זה לא כזה טוב

למצולמת אין מצב רוח

למצולמת אין מצב רוח

אחרי שבע וחצי שנים ברכבת ההרים הרגשית של ההורות, נראה לי שסופסוף הבנתי למה ההורות היא כזאת רכבת הרים רגשית. ליתר דיוק לא הבנתי אלא פיתחתי תיאוריה, והיא הולכת ככה: זה כי הורים חווים רגשות שהם לא רק עזים, אלא גם — לא תמיד, אבל ברוב המקרים — מעורבים.

טוב, ברור שלקח לי שלושה גנים וכיתה אחת לפתח את התיאוריה האפויה־למחצה הזאת. הרי קשה לשים אצבע על ההבדל שבין להיקרע ממשהו ולהיקרע בין משהו לעוד משהו. אבל האסימון נפל לי בשבוע שעבר, כשחוויתי רגשות לא סתם מעורבים אלא אשכרה סותרים: אכזבה וגאווה. זה קרה כשהתקשרו ואמרו פחות או יותר, "שלום, מדברים מבית הספר, הבת שלכם השתתפה בלינץ'".

מעשה שהיה: ילד אחד החליט שכולם צריכים לעשות שק־קמח על הגב של ילד אחר. לקריאה נענו רונה ושני בנים, שאחד מהם הגדיל לעשות וקצת חנק את הקורבן. כמי שמצא את עצמו פעם בתחתיתה של ערימת ילדים אני מניח שאנחנו מדברים פה על זיכרון מחורבן ולא על טראומה של ממש, אבל ככה או ככה, זאת הייתה הפעם הראשונה שרונה נכנעה ללחץ חברתי והייתי מאוד מאוכזב ממנה. אלא שלמחרת היא הלכה לבית הספר בידיעה שמחכה לה עונש, הלכה עם כל הבכי והאומץ של אדוארד נורטון שתכף מתחיל לרצות את עונשו ב"השעה ה־25" של ספייק לי, והייתי גם נורא גאה בה.

טוב, זה המקרה המובהק והקל. אבל מה לגבי זוגות מעורבים סבוכים יותר, כמו למשל כעס ורחמים? הילד שלך עבר איזה גבול בל יעבור, ואתה חורג ממנהגך ומטיל עליו עונש, נניח תיכנס לחדר שלך ואל תצא עד שאגיד לך. מאחורי הדלת הסגורה הוא מתחיל לבכות, ועכשיו אתה מתחיל לרחם עליו, אבל קראת פעם באיזה מקום שהכי חשוב בהורות זה עקביות. אז עכשיו הוא נמצא בצד אחד של הדלת, בוכה עד הצטרדות, ואתה בצד השני כועס קצת עליו וקצת על עצמך ומרחם הרבה עליו והמון על עצמך. כאמור, רכבת הרים. לרבות הבחילה.

ואיך נשמע לכם קוקטייל של לאות ואשמה? לא, כי זה המשקה הכי נפוץ על הבר של להיות אבא. חזרת מהעבודה, אין לך כוח לכלום, ודווקא עכשיו הילדה רוצה פתאום לצאת לרכיבה. אתה מנפנף אותה באיזה תירוץ עלוב, וכשהיא מחליטה להטביע את אכזבתה בטלוויזיה מתחיל דיאלוג פנימי של הטחת רפש.

– יא חרא, מה כואב לך לצאת שעה עם האופניים.

– עזוב, אין לי כוח.

– מבין אותך. הרי בדיוק חזרת מהמכרות.

– די לנגן על המצפון. שעה מול הטלוויזיה לא תהרוג אותה.

– אתה מתכוון, עוד שעה.

– כוס אמק. כוס אמק. רונה, את יודעת מה, בואי נלך לרכוב.

– כבר לא בא לי. מתחיל פיניאס ופרב.

– יופי. שיהיה לך ברור שזה על המצפון שלך.

אבל זה עוד כלום, פשוט כלום, בהשוואה לצמד רעים שמופיע אצלי מעת לעת ומשאיר אותי מרוקן טוטאלית: אהבה וחמלה. כלומר, בהנחה שכולנו מוכנים להגדיר חמלה כרגש מעורב בפני עצמו — רחמים לצד אהדה, השתתפות בצער לצד רצון לעזור (וכאילו, גם בהנחה שאף אחד מאיתנו לא רוצה להיכנס עכשיו לסרט של להגדיר מה זאת אהבה).

היסטורית, עוד מהימים הטרום־אבהיים שלי, יש משהו שמפעיל אצלי את החמלה יותר מכל דבר אחר: הסתפקות במועט. כשמישהו שמח במה שיש לו, זה אוטומטית זורק אותי גם להשתתפות בצער — כאילו, מסכן, הוא לא יודע כמה מעט זה היש הזה שיש לו — וגם לרצון לעזור, או בעצם רצון לסטור לו קצת שכל לתוך הראש, כי מי פראייר להסתפק בזה. עכשיו, כל זה לא אמור להוות בעיה בהקשר ההורי, כי ילדים לא נוטים להסתפק במועט: הם נוטים להסתפק בהמון. וגם לרונה יש קטעי תביא־את־כל־היד, אבל פה ושם מבליח אצלה צד שיום אחד יהפוך אותה כנראה לבת זוג ממודל ה־low maintenance, וכרגע הופך אותה לבת שביכולתה לקרוע לי את הלב מהחזה ולהחזיר אותו פנימה הפוך.

בפעם האחרונה שזה קרה היא זרחה מאושר עקב הצלחה מסחררת במשחק און־ליין מתמטי. היא פיצחה שם משהו די מורכב ואז אמרה משהו כמו — אני מנסח מזיכרון — "איזה כיף זה שאפשר גם לשחק וגם ללמוד". עכשיו תנו לי להוליך אתכם במורד הזיגזג הרגשי שזה שלח אותי לתוכו:

אוי רונה, שתהיי לי בריאה, איזה מין ילד אוהב ללמוד ← שנייה, היא באמת לא יודעת שיותר מגניב לשחק בפלייסטיישן? ← ואם כבר מדברים, איך זה שהיא אף פעם לא דורשת שנקנה לה פלייסטיישן? ← היא פשוט ילדה טובה מדי בשביל לדרוש דברים כאלה ← והיא תלמידה כל כך חרוצה שמתאים לה הסידור של לשחק וללמוד ← טוב, הילדה שלי שמחה בחלקה ← זה מעצבן אותי ← יופי, עכשיו אני גם משתתף בצערה וגם רוצה לעזור לה ← בעצם מה צערה, הילדה שלי שמחה ← הילדה שלי ← אוי רונה.

טוב, אני מניח שצמד הרגשות האחרון הזה הוא אזוטרי לחלוטין. ברור לי גם שרוב הבריות לא מתעצבנות על בריות ששמחות בחלקן, ובו בזמן מרגישות צורך בלתי נשלט לחבק אותן עד ריסוק צלעות. אבל אני מתעקש לגבי תקפותה של התיאוריה: לא רק עזים. גם מעורבים.

מודעות פרסומת

2 תגובות ל-“לאהוב זה לא כזה טוב

  1. ההגיגים שלך על הורות מרגשים אותי.

  2. הגעתי לפה במקרה בהקשר לקולנוע כנראה. אתה כותב כל כך יפה ומרגש
    ותודה רבה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s