שלום שלום ושתבוא לי בחלום

באנגלית: תאמינו שאדם יכול זבוב

באנגלית: תאמינו שאדם יכול זבוב

חלומות. איך שכחתי את החלומות? אבל זה פשוט קורה מדי פעם: אתה מתיישב לייצר טקסט ובסוף יוצא שהלכת מסביב למה שרצית לכתוב. ובכן, רציתי לכתוב שסופרמן עיצב לי את החלומות.

מיד אשאיר אתכם עם מה שכן כתבתי בבלייזר החדש, אבל קודם אני חייב להוציא את זה מהסיסטם: מאז שראיתי את "סופרמן" המקורי — בגיל שש, ב־1980 — אני יודע איך מרגישים כשעפים. אני יודע כי אחרי שראיתי את כריסטופר ריב עושה את זה, חלמתי את עצמי עושה את זה בדיוק כמוהו. אני לא מתכוון לסתם חלום תעופה; אני מתכוון לאשכרה לשכב באוויר עם ידיים מאוגרפות (בחלומי זה עובד קצת כמו גז של אופנוע, אתה מהיר יותר ככל שאתה מאגרף חזק יותר), ולהיות סופרמן לפחות לכמה שניות של REM, לפחות פעם בכמה שנים של חלימה.

אין לי ספק שהמון אנשים חוו וחווים חלומות עף־כמו־סופרמן, וברור גם ש"סופרמן" הוא לא הסרט היחיד שנזל מהמסך אל שנת החלום שלנו. הרי אם יש דבר מדהים בקולנוע זה היכולת שלו לחדור לתת־מודע: רובנו לא ראינו גל צונאמי או נפלנו מבניין של מאה קומות, אבל בזכות איזה סרט שראינו פעם אנחנו יודעים איך לחלום את הדברים האלה. ואם יש סיבה לדאון־רייט התרגשות שלי לקראת "איש הפלדה" — הקרנת עיתונאים השבוע, בכורה ארצית בשבוע הבא — זה הזיכרונות מהחלום־סרט הראשון שלי (וסרטי חלומות או להפך הם גם הסיבה לכך שכריסטופר נולאן אחראי לטעמי לאחד הפספוסים הגדולים בקולנוע של העת החדשה, אבל לא כדאי שאתחיל בכלל עם "התחלה").

Sense of wonder אומרים באנגלית, ואפשר לתרגם את זה ל"תחושה של פליאה", אבל איכשהו זה לא עושה את העבודה. וזה הדבר האחד שאני רוצה מהסופרמן החדש הזה, יותר מכל מה שייכתב לעיל: לראות אדם עף ולחוש את התחושה שעושה את ההבדל בין wonderful לסתם נפלא.

בקיץ 1983 לקח אותי אבא לבכורה הארצית של "שובו של הג'די", מלחמת הכוכבים השלישי אבל הראשון שלי, וכנראה גם הסרט הראשון שחוויתי כסרט. כלומר, גם לפניו יצאתי חסר נשימה מאולמות קולנוע, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה ששאלתי איך הם עשו את זה. שנתתי את דעתי לאומנות — לא האמנות, כן? פלוץ נהייתי הרבה אחר כך — של עשיית הסרטים. אני נזכר בזה עכשיו גם כי אוטוטו ימלאו 30 שנה לבכורה ההיא, וגם כי אוטוטו יוצא סרט שמחזיר אותי עוד שלוש שנים אחורה, לסרט הראשון שחוויתי בכלל. לא כסרט, לא כמשהו שמישהו עשה איכשהו; כחוויית ילדות מכוננת, בלי טיפת הגזמה.

הטגליין You’ll believe a man can fly עדיין עושה לי צמרמורת. הייתי צעיר מכדי לקרוא אותה על הפוסטרים בזמן אמת, כשאבא לקח אותי ל"סופרמן" בקולנוע מוגרבי, אבל נתקלתי בה שנים אחר כך והיא הכתה בי כמו שתמיד קורה כשטקסט — לרבות טקסט פרסומי, מה לעשות — מנסח משהו שברור לך, אבל שמשום מה אתה לא מצליח לנסח בעצמך. זה היה הלב של סרט הסופר־הירו הראשון, זה שהראה את הדרך לכל אלה שבאו אחריו: הוא באמת גרם לך להאמין שאדם יכול לעוף. לא מזמן הראיתי לבת שלי, שבדיוק הגיעה לגיל שבו אני הייתי כשכריסטופר ריב נחת במוגרבי, את סצנת התעופה הראשונה ההיא. זוכרים? קלארק קנט נכנס ברגל לתוך מבצר הבדידות, וכשהוא יוצא זה ביעף לכיוון המצלמה? אז 35 שנים עברו מאז שריצ'רד דונר ביים אותו, עם חוטי ניילון איפה שהיום יש פיקסלים, והשוט הזה עדיין גורם לך להאמין.

כילדים נהגנו לשנן ש"סופרמן 2" עולה על המקור, כנראה מפני שהיה בו יותר אקשן. אלא שבראייה לאחור, סופרמן הראשון איז דה שיט. הוא דה שיט כי יש בו משהו שנעדר מאז לא רק מפרנצ'ייז האיש בגלימה, אלא גם מסרטי קומיקס באופן כללי: תמימות. בדיוק אותה תמימות שנשקפת מסיסמת ה־You’ll believe a man can fly.

רוב האנשים שאוהבים לקרוא קומיקס וללכת לסרטי קומיקס לא אוהבים את סופרמן, וכשאתה מדבר איתם על זה הם מתלוננים בדיוק על התמימות שאני מדבר עליה: על נאומי ה"אמת, צדק והדרך האמריקאית"; ועל משהו יסודי יותר, קרי העובדה שאיש הפלדה הוא בעצם לא גיבור־על אלא כל־יכול, מה שמסרס את הבאד־גייז ומכאן שגם את הסיפורים האפשריים עליו. אבל אני חושב שהסופרמנופובים מפספסים את הנקודה, כי כל היופי באיש הפלדה זה שהוא כמו חלום של ילד על הגיבור שהוא רוצה להיות. ילד לא רוצה להיות אפל ומורכב, באטמן סטייל; הוא רוצה לעוף ולירות לייזר מהעיניים ולהציל את העולם מפני שזה הדבר הנכון לעשות, לא מפני שדוד שלו אמר לו פעם שעם כוח גדול באה אחריות גדולה.

עכשיו סופרמן חוזר. ב־20 בחודש יעלה כאן "איש הפלדה", וההייפ מורגש היטב בקהילות הרלוונטיות מאז שהטיזר־טריילר הראשון הופץ ברשת. התחושה היא שזאק סניידר ("שחר המתים" ו"השומרים" ו"300", אבל גם "סאקר פאנץ'"), תחת הפיקוח של המפיק/מנטור כריסטופר נולאן, הולך לעשות לגבר היחיד שלובש את התחתונים שלו מעל המכנסיים את מה שהמפיק שלו עשה לבאטמן: לא סתם אתחול אלא אחזור מנקודת האי־רלוונטיות אל לב האקשן ההוליוודי.

אני כבר לא יכול לחכות להקרנת העיתונאים של "איש הפלדה", אבל בניגוד לחוכמה המקובלת, כולי תקווה שהנוכחות של נולאן אין פירושה באטמניזציה של סופרמן. לפרנצ'ייז העטלף טוב להיות מורכב ואפל; פרנצ'ייז הקריפטונייט חייב להישאר פשוט ובהיר. הוא חייב להמשיך לגרום לילדים להאמין שהם יכולים לעוף. זה קסם שרק הקולנוע יודע לעשות, ושהוא לא עושה מאז האייטיז. כריסטופר ריב עם הגלימה, אליוט ואי־טי עם האופניים: אני לא רוצה לחשוב שהקולנוע נעשה מבוגר מדי — או מפוכח מדי, או חלילה ציני מדי — בשביל הצמרמורות האלה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s