אבא ופרפקציוניסט. בהצלחה עם זה

"נו, כבר שלוש ולפיד עוד לא אמר משהו מרגיז"

"נו, כבר שלוש ולפיד עוד לא אמר משהו מרגיז"

מכל התשובות שאדם יכול לספק כששואלים אותו על החסרונות שלו, אין מעצבנת יותר מ"פרפקציוניזם". כאילו, על מי אתה בא לעבוד. שלא לדבר על תיבת הפנדורה הסמנטית שזה פותח: פרפקציוניסט אמיתי לא יגדיר את עצמו ככזה, כי הוא תמיד ירגיש שהוא לא עושה מספיק בשביל להיחשב שואף לשלמות, לא כל שכן משיג אותה. ואם משהו ישכנע אותו שהוא בכל זאת שואף אליה — ובוודאי אם הוא משיג אותה — הוא, בהגדרה, לא יראה בזה חיסרון אלא יתרון.

מצטער על הנפתול דלעיל, אבל בדקתי את זה והוא חסין מבחינה לוגית, ומתנצל מראש על החפירה שלהלן, אבל יש לי עניין אישי רב בנושא. אתם מבינים, אני פרפקציוניסט. או ליתר דיוק — ולא רק בגלל שהתיאוריה שלי אוסרת עלי להגדיר את עצמי ככזה, אלא בגלל שזה באמת יותר מדויק במקרה שלי — אני קום־איל־פואיסט.

מכירים קום איל פו? לא רשת האופנה, הביטוי הצרפתי (Comme il faut, מקרה נדיר בשפת המקור שבו מתקיים יחס סביר בין מספר האותיות שכותבים למספר האותיות שהוגים)? אז וובסטר מתרגם את זה ל־As it should be, ובעברית אפשר ללכת על "כמו שצריך", אבל רוח הדברים האמיתית היא "כמו שזה צריך להיעשות". אז זה מה שאני, כמושזהצריךלהיעשותיסט. ואתם יודעים מה? זה אחושלוקי חיסרון.

ייאמר מיד, יש בזה גם יתרונות. בטח בדיי־ג'וב שלי, שהוא עריכת טקסטים: עורך טוב הוא עורך בעל גישה נאציונל־סוציאליסטית. ב־12 שנות בלייזר לא חמק מתחת לרדאר שלי אף "ניצחנו את המשחק", אף "נמנה על", אף "רכבים" ואף "מרצדס החליטו" (כאילו, תחליטו, או שמרצדס החליטה או שאנשי מרצדס החליטו); כותרות הביניים תמיד יצרו ועודן יוצרות חלוקה לפרקים אחידים באורכם, תן או קח 50 מילה, והן תמיד באו ועודן באות אחרי קליף־האנגר טקסטואלי משל היו סוף פרק ספרותי; בזבזתי במצטבר עשרות שעות עבודה רק כדי להימנע מחזרה על אותה מילה הן בכותרת והן בכותרת המשנה; עמדתי בפני דורות של גרפיקאיות שהלינו על ההתעקשות ההיסטורית שלי על שימוש במקף המחבר־העליון (הנה, זה שבין המחבר לעליון) במקום בגירסה המקובלת והנפסדת, המחבר-אמצעי (לא, כואב לי פיזית לראות את זה); ומעולם לא שברתי פסקה רק בשביל לשבור פיסקה — או כמו שקוראים לזה באינטרנט, עריכה — אלא שמרתי מכל משמר על עיקרון הפיסקה אחת = רעיון אחד.

אני תמיד מספר לעורכים חדשים בבלייזר את הסיפור של בריאן אפשטיין על הביטלס: כששאלו אותו למה הוא התעקש לחנוט אותם בחליפות בשנים הראשונות, אפשטיין השיב שהמראה המחויט איזן את החוצפה שלהם. על אותו משקל, אני אומר לעורכים חזור ואמור, בלייזר צריך להיות מוקפד כדי שבכל פעם שנחליט להיות עילגים, הקורא הנבון יידע שזה כי החלטנו. מה שמעולם לא אמרתי לעורכים זה שבלייזר צריך להיות מוקפד בלי שום קשר לכל זה, ואפילו בלי קשר להיותו מגזין חודשי בעולם של שבועונים ויומונים ו־NRG, אלא פשוט בגלל שבמשמרת שלי, על טקסט עובדים רק בדרך אחת: כמו שזה צריך להיעשות. ועוד דבר שאני לא חולק עם עורכים זה עד כמה הגישה הזאת מחרבנת כמעט כל תחום אחר של החיים.

קום־איל־פואיסט לא מסוגל לאחר לשום דבר, אז אני מקדים או מגיע בול בזמן או שואג על עדר הנקבות שחולקות איתי מרחב מחייה שיאללה נו ולמה אי אפשר פעם אחת לצאת בזמן. קומבינות וטלאים עושים לי כל כך רע שפעם שקעתי לתוך דיכאון קיומי רק כי נאלצתי למתוח כבל מאריך מהסלון לחדר העבודה. כשאני שומע את התשובה האישית שלי ל"מה ישראלי בעיניך" — הביטוי "יהיה בסדר" או אחיו המרושע, "מה הבעיה" — אני חווה את מה שאימא שלי מתכוונת אליו כשהיא אומרת שנהיה לה חלש. דברים שנעשים חפיף מוציאים אותי מדעתי, ומכאן שאני נטרף כבר חמש שנים על כל אספקט של השיפוץ היסודי שעשינו ב־2008 (אוקיי, אז לא כל אספקט. השניים סינים ההם עשו סבבה של עבודה עם הקרמיקה באמבטיה. כלומר, חוץ מהחצי סנטימטר בין הרצפה לקיר שהם הלכו על מילוי בטון. עולה לך כסף לנסר עוד רבע בלטה, לינג?).

אני מניח שיש פתרונות למצוקתו של שוחר שלמות במדינה שוחרת בערך — נניח לעבור לגרמניה — אבל זה לא יספק מזור לתחום החיים שבו הקום־איל־פואיזם מסב את הנזק העיקרי שלו: הקטע של להיות אבא לילדה בת שבע.

ילדים, ככלל, לא עושים דברים כמו שצריך. הם יוצאים מהקווים, או שיוצא להם עקום או מלוכלך, והכי גרוע זה שהדמיון המפותח שלהם מחליק את רוב הפספוסים. כלומר, לא נדיר לראות ילד בוכה בגלל שלא יצא לו טוב, אבל מראה שכיח יותר הוא ילד שמתגאה בציור או בעבודת יצירה — כן, ככה קוראים היום לקטע הזה של להכין משהו דקורטיבי מגליל נייר טואלט ותפוח אדמה — שאפילו אימא לא מסוגלת לאהוב.

רונה, שתהיה בריאה, מציגה מעת לעת יצירות דקורטיביות להחריד משלה. בקטעים האלה אני יודע לשלוט בעצמי, מתעלם ממה שמעפן ומחמיא על מה שסבבה, אבל כשאנחנו עושים דברים ביחד — אופים, מציירים, מייצרים חנוכיית בובספוג מחמר או בונים בית בובות מתוצרת עצמית — אני לא מסוגל, פשוט לא מסוגל, להניח לאצבעות הלא מיומנות שלה לחרב משהו שיש לו סיכוי בר קיימא להיעשות כמו שצריך. אני לא אימבציל, אז זה לא שאני רודה בה על איך שהיא מפשלת; אני פשוט עושה את הדבר השני הכי גרוע, שהוא לעשות את זה בעצמי.

כן, ברור לי שזאת טעות. אבל אני, איך אומרים באנגלית, לא יכול לעזור לזה. הגנטיקה הרבע־יקית שלי או האופי הלגמרי־אנאלי שלי פשוט לא מאפשרים לי להיות מעורב בדברים שנראים כאילו ילד בן שבע היה מעורב ביצירתם. ברור שהביטחון העצמי של רונה ניזוק מזה, אבל פאק אם הידיעה הזאת משנה משהו בהתנהגות שלי.

אני לא חושב שיש לרונה יותר קטעי בכי־לא־יצא־לי־טוב מהממוצע, אבל בכל פעם שיוצא ממנה אחד כזה — וביתר שאת, בכל פעם שאני מפקיע ממנה את הזכות לעשות משהו עקום כדי לעשות אותו ישר בעצמי — ברור לי שאני יוצר מפלצת. שזה רק עניין של זמן עד שגם היא תלקה במקרה קלאסי של כמושזהצריךלהיעשותיזם.

בתשעה מכל עשרה טקסטים שכתבתי בחיי על אבהות הצלחתי להנדס איזה הפי־אנד, אבל פה אני פשוט לא מסוגל לסכם את הדברים במסר חיובי. אפילו השימוש בביטוי "שואף לשלמות" מוציא אותי מדעתי, כי זה אמור להיות שואף למושלמות, בדיוק כמו שמטריפים אותי אנשים שכותבים "מסתבר" כשהם מתכוונים למתברר, ותסמכו עלי שבתשעה מכל עשרה מקרים הם מתכוונים למתברר. כשככה עובד השכל שלך, אין לך שום יכולת להתמודד עם פנדה שיצאה מהקווים.

רונה תמיד אומרת שכיף להיות בת של מישהו שעובד בעיתון בלייזר. אני מקווה שהנפש שלה לא תינזק מזה שהאבא הספציפי שלה מת מבפנים בכל פעם שמישהו מכנה את בלייזר עיתון במקום מגזין.

מודעות פרסומת

4 תגובות ל-“אבא ופרפקציוניסט. בהצלחה עם זה

  1. צריך לומר "כתב-עת", אבל זה רק אם אתה פרפקציוניסט.

  2. שמע, מפחיד. קודם כל מפחיד לכתוב כאן תגובה שלא תתפוש אותי חס וחלילה באיזו שגיאה בעברית. יותר גרוע מזה שהיטבת לנתח את כל העניין. כשזה נובע מחוסר מודעות עצמית זה מילא, אבל במקרה שלך….ממש זולגת הדמעה מעצמה.
    בתור אחד שעסק תקופה קצרה בעריכה אני יכול להבין למה אתה מתכוון אם כי קשה להאמין שהגעתי לדרגתך במחוייבות שאתה מתאר. אני רק מאחל לך שאולי תצליח בדרך כלשהיא לפתור את הדבר הזה בהורות.

  3. בעיני "פרפקציוניזם" זה רק שם נרדף ל"חוסר יכולת להבחין בין עיקר לטפל". אבל זה רק אני…

  4. פוסט מצויין

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s