הוא דווקא גבר רומנטי

"אין אוכל היום וזהו. רוצים לדעת למה, תשאלו את לפיד"

"אין אוכל היום וזהו. רוצים לדעת למה, תשאלו את לפיד"

קהילה כחולת צווארון, כמעט אדומת צוואר, שמתקיימת סביב נהר המיסיסיפי בארקנסו. גבר מבוקש שמוצא מקלט מהחוק על אי קטן. שני ילדים בני 14 שמסייעים לו לשרוד שם ומאמצים אותו כמודל, אולי מפני שאחד מהם גדל בלי אב והשני הוא בן לגבר שהגבריות שלו הולכת ונכחדת. בגדול, זה הסיפור של "הסיפור של מאד".

אני מניח שזה לא נשמע גדול, אבל בשבילי, הפיצ'ר השלישי של ג'ף ניקולס הוא הסרט הגדול הראשון של 2013. גדול מהתקציר שלו, גדול מסכום חלקיו וגדול בשלוש מידות על כל דבר שעשה מתיו מקונוהיי בעשור האחרון, לרבות "סנגור במבחן" המגניב (אגב, כל הביקורת הזאת היא לא יותר מתירוץ לאמבד את החיקוי ההוא של מאט דיימון. יש לפחות עוד שלושה כאלה, כולם באיכות גבוהה יותר, אבל זה המקור).

שובה לב, אלא שתי המילים הכי מדויקות שאני יכול לסכם באמצעותן את "הסיפור של מאד". וכשהאיבר הספציפי הזה הוא זה שנשבה, קשה מאוד לתאר בכלים אינטלקטואליים — נגיד, מילים — איך בדיוק זה קורה. אינטלקטואלית, הצופה המיודע ימצא כאן בלי סוף רפרנסים ומחוות ליצירות אחרות שעניינן גבריות, אבהות, פשע ו/או מים זורמים. אני אינטלקטואל קטן מאוד, ועדיין מצאתי כאן את "האקלברי פין" ואת "שיין", את "עולם מושלם" ואת "נרדפי החוק", את "גברים במלכודת" ואת "הנהר" (השיר של ספרינגסטין, לא  הסדרה של ספילברג), אפילו את אדם וחווה (או לפחות את הנחש). אבל כל זה הוא רק ערך מוסף. הרי זה לא את השכל שהסרט הזה שובה.

אם לפרוט את זה, אז את הלב שלי קנו חמישה מרכיבים. השניים הראשונים הם הילדים טיי שרידן וג'ייקוב לופלנד, שניהם ביחד וכל אחד לחוד; השלישי הוא הפסקול של דייויד ווינגו, שכישף לניקולס גם את "סערת רוחות" הנהדר; הרביעי הוא הצילום של אדם סטון, עוד אחד מהעושים במלאכת המחשבת של "רוחות", שמוציא מהנהר דברים שלא ראיתי מאז שרובי מולר הגדול צילם לג'ים ג'רמוש את "נרדפי החוק" שהוזכר לעיל; והחמישי, אבל בתכלס הראשון, הוא הטייק של "מאד" על גבריות.

כמעט כל הגברים של "מאד", ובטח כל הגברים שמניעים את העלילה, הם רומנטיקנים חסרי תקנה. יש כאן לפחות ארבע דמויות — או, אם רוצים לראות אותן ככה, ארבע נקודות על ציר הזמן של דמות אחת — שנפשם נשרפה או לפחות נכוותה בלהבה של אהבה לאישה הלא נכונה. חלקם יודעים מראש שהיא לא נכונה, אחרים מגלים את זה על הדרך, ולאף אחד מהם זה לא משנה. הם יהרסו את עצמם בשבילה ככה או אחרת. מעניין, סרט שכל כך הרבה ממנו מתרחש במים ובבוץ אבל בגברים שלו נתקיים דווקא הקטע של הפרפר והאש (אגב, חלק מהנשים הלא נכונות דנן הן דמויות פעילות ואפילו מרכזיות, ומהבחינה הזאת אפשר לייחס לסרט מידה של מיזוגיניה. בהחלט ייתכן שככה הייתי רואה את זה לו הייתי אישה, אבל כגבר אני לא רואה כאן נשים הרסניות אלא אהבה הרסנית, וזה רחוק מלהיות אותו דבר).

יש הרבה דברים אחרים שצריך לומר לזכות "הסיפור של מאד", החל בהופעות בלתי מעצבנות של שניים מהמעצבנים שבשחקני תבל — מקונוהיי וריס וויתרספון, בתפקיד אישה לא נכונה #1 — וכלה בהומור הטוב שמציל את הסרט בכל פעם שנדמה כאילו הנה־הנה הוא נופל למלכודת של סנטימנטליות או קלישאתיות. אבל סוג הגבריות הספציפית שהוא מציג, לראווה ולפעמים קצת ללעג, זה בעיני הייחוד הכי גדול שלו.

גבר רומנטי הוא לא רק אחד שאוהב עד כלות: הוא גם החלוץ שהולך לכבוש את הערבה כי היא שם, והמלחין בן המאה ה־19 שהופך את פלאי הטבע לסימפוניה, והיזם שמוציא מהאדמה לחם או נפט. קולנועית הוא קאובוי שעושה את הדבר הנכון רק כי זה הדבר הנכון לעשות, או לחלופין כי זה מחלץ נערה במצוקה ממצוקתה. בהקשר הזה, יותר מכל היצירות דלעיל זרק אותי הנהר של "מאד" דווקא לצחיחות של "שיין": סיפור על מה שקורה כשילד נוח להתרשם פוגש גבר גדול מהחיים, לטוב ולרע.

מה אני אגיד לכם, כמעט חבל לי שזה סרט כל כך טוב. אם הוא היה חרא, יכולתי ללכת עם הכותרת "נו שיין".

*עדכון: דקות אחרי שפרסמתי את הפוסט עלה ב־ynet הראיון הזה עם ניקולס. גם הוא, מתברר, חושב שהלב של הסרט הוא הלב של הגבר

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s