מסנוקר דרך שון קונרי להיינריך בל ובחזרה ב־485 מילה

"מה זאת אומרת מזרחי מונה ליו"ר איגוד הכדורסל?"

אנשים שאוהבים כדורגל נוטים לראות בו בבואה של החיים. כנראה שיש בזה משהו — השפיץ המפורסם של הנעל המפורסמת, איי האושר הזעירים בתוך אוקיינוס הציפיות והאכזבות — וכנראה שזה חלק ממה שעושה אותי אדיש לכדורגל באופן מוחלט. אני אוהב סנוקר, שהוא בכלל לא כמו החיים.

סנוקר ברמה גבוהה הוא סדרה של פעולות נשלטות ומתוכננות, משחק טקטי ואסטרטגי שכמעט אינו מושפע ממזל, משפיצים ומנעליים. זה יותר כמו שחמט עם מקלות וכדורים במקום חיילים ופרשים, ועם אנגלים חמורי סבר במקום רוסים חמורי סבר. אבל מה שבאמת הופך את הסנוקר להפך הגמור מכדורגל (וגם מהחיים, אם כבר מדברים) זה מה שהאנגלים דנן עושים בין פעולה נשלטת אחת למשנתה: הם חושבים.

שחקני סנוקר חייבים לחשוב, מפני שכל מכה צריכה להביא בחשבון גם את זווית הפגיעה של הכדור הלבן בכדור המטרה וגם את המשך המסלול של הכדור הלבן לעבר המטרה הבאה, שזה קצת כמו לשחק טניס עם עצמך. צריך לעבד המון מידע במשחק הזה, והתוצאה הבלתי נמנעת היא שחלק ניכר מזמן השידור של הסנוקר מוקדש לגברים שעומדים וחושבים. שנים אני צופה בספורט הזה, ואיכשהו יצא שרק באליפות העולם הנוכחית — זאת שהחלה לפני שבועיים ומגיעה היום לקו הסיום, עם פתיחת משחק הגמר בין רוני אוסליבן לבארי הוקינס — נתתי את דעתי לקסם הטמון דווקא ברגעים המתים שלו. אני מתכוון, כמה כבר יוצא לנו לראות את הגלגלים מסתובבים?

האמת היא שהשאלה נשתלה לי בראש בהקשר אחר לגמרי. לפני כמה חודשים צפיתי באיזה בדל ראיון עם סטיבן ספילברג, והוא התלונן על זה שכבר לא רואים אנשים חושבים בסרטים. טריק מוכר של ספילברג הוא להראות לנו את התגובה של השחקן לפני שהוא מראה לנו את מה־שזה־לא־יהיה שהשחקן מגיב אליו, ואותו ראיון העלה בדעתי שזה מקרה קלאסי של נאה מקיים, כי את ספילברג אכן מעניין יותר האדם החושב "מה זה הדבר הזה" מאשר הדבר הזה. על כל פנים, זה תקע לי בראש את המחשבה על האדם החושב וניסיתי להיזכר בסרטים שעושים לו כבוד. היחיד שבאמת התיישב לי על המשבצת היה "שם הוורד", שאחד משיאיו הדרמטיים הוא הרגע שבו שון קונרי עוצר רגע באמצע השריפה שמשתוללת בספרייה כדי לחשוב מהי הדרך הקצרה ביותר לצאת ממבוך המסדרונות עמוסי הספרים. "שם הוורד" הופץ ב־1986. מזל שעדיין משחקים סנוקר.

בפרפראזה על היילי ג'ואל אוסמנט, אני רואה אנשים פועלים. בסרטים, בכדורגל, בחיים — הפעולה היא חזות הכל, ממש באופן מילולי, ואי־פעולה נתפסת כחטא כבד יותר מאי־מחשבה. לראיה, החיים הציבוריים והתרבותיים שלנו מלאים באנשים שעושים בלי לחשוב; תראו לי סלב אחד שתהילתו על כך שהוא חושב בלי לעשות. האחרון שהיה לנו מהזן הזה נקרא ליבוביץ. הוא הפסיק לרוץ שמונה שנים אחרי "שם הוורד".

בתיכון קראתי את הסיפור הקצר "שתיקותיו המקובצות של ד"ר מורקה", והיינריך בל גמר אותי עם טכנאי הרדיו שמקדש את השקט בעולם שמדבר את עצמו לדעת; הטורניר שמתקיים עכשיו בתיאטרון הקרוסיבל בשפילד גורם לי לקדש את המחשבה בעולם שמקדש את הפעולה, וזה כל מה שרציתי לומר. בחיי, לא התכוונתי להידרדר לפרשנות חברתית. רק להציע שתעבירו ליורוספורט, כי ממש עכשיו משדרים שם שני גברים שלובשים וסטים וחושבים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s