דברים שילדות צריכות לדעת על גברים

"יבוא לך דינה, יבוא לך"

"יבוא לך דינה, יבוא לך"

אז רונה הודיעה שהיא מאוהבת. לא אחשוף כאן את שמו של המושא כדי להגן על פרטיותו — וגם על חירותי, למקרה שהלה ישבור את ליבה הקטן ואיאלץ לשבור את מפרקתו הקטנה — ולצורך העניין אכנה אותו מפיסטופלס. זה נראה הולם לאור הנסיבות.

לא צריך לייחס חשיבות מוגזמת להתאהבות של גיל שבע, אבל האמת היא שהאקט הרומנטי הראשון בחיי נרשם בדיוק בגיל הזה. אני הייתי בכיתה א', היא הייתה בכיתה ג', ובמדורת ל"ג בעומר החזקנו ידיים. האמת היא שנתקיימו בה דבריו של מאט דיימון ב"להציל את טוראי ראיין" — גם היא "נפלה מעץ הכיעור ופגעה בכל ענף בדרך למטה" — אבל לי זה לא הפריע. בדיוק כמו רונה, גם אני הכרזתי שאני מאוהב.

ל"ג בעומר כבר ממש מעבר לפינה, ויש חשש סביר שרונה ומפיסטו יערכו שחזור של מאורעות תש"ם. אם אכן כך, זאת לא תהיה הפעם הראשונה שאראה אותם מקיימים מגע גופני טרום־אינטימי — הוא חולה על התחת שלה ומחבק אותה בכל הזדמנות — אבל זאת תהיה הפעם הראשונה מאז ההצהרה המחייבת ההיא, ופתאום אני מרגיש צורך לגונן על בתי מפני המין שאינו מינה.

פעם, לפני חצי חיים, כתבתי סדרת כתבות מנקודת מבטו של גבר בהיריון. אחד הפרקים היה "עשרה דברים שאני חייב להגיד לבת שלי", מין צרור עצות למקרה שחיי יסתיימו לפני ששלה יתחילו, והזהרתי אותה שם מפני גברים שנראים טוב מדי, מדברים טוב מדי או מזיינים טוב מדי (מה, היא לא הייתה אמורה לקרוא את זה לפני גיל 18. או, אידיאלית, 70).

כמעט שמונה שנים עברו מאז שניסחתי את ההתראה ההיא, ואני עדיין עומד מאחוריה, אבל נדמה לי שבלהט הרגע שכחתי להזהיר את רונה מפני שלוש סוגות גבריות מסוכנות בהרבה: אלה שמפחדים יותר מדי, אלה שעושים מעט מדי ואלה שמגיעים שלמים מהבית.

את שני הזנים הראשונים אני מכיר היטב: הם אני. כתבתי על זה כאן, ואני חושב שמציתי בפוסט ההוא את הטיעונים נגד גברים כמוני, שחרדתיות ופסיביות משמשות אצלם בערבוביה. ובכל מקרה, יותר מהמלוקקים והעצלנים והזיינים יש לי בעיה עם גברים מהסוג השלישי.

אתם מכירים אותם. הם ידעו מגיל אפס במה הם טובים, והחיים היו אדיבים מספיק בשביל לאפשר להם לעסוק בזה. תסריטים או תחריטים, רובים או שושנים, יש משהו בעולם הזה שעושה להם את מה שג'רי מגווייר התכוון אליו באומרו "את משלימה אותי". וזאת בדיוק הנקודה, כי גבר שמגשים את ייעודו — או שנדמה לו שהוא מגשים את ייעודו, אין הבדל במובן הזה — לא זקוק למישהי שתשלים אותו. הוא זקוק למישהי שתכבד את השריטה שלו, שתבטיח לא לנסות לאחות אותה, שתקבל את זה שמשהו באג'נדה שלו קודם לרצונות שלה. אלה גברים שאתה רוצה בתור חברים ובני שיחה, גברים שמגשימים חלומות ששאר בני מיני בקושי מעזים לחלום, אבל הם בני הזוג האחרונים שהייתי מאחל למישהי שאכפת לי מהאושר שלה.

אני מסתכל על החברים שלי ועל זוגות אקראיים שיוצא לי לפגוש, וזה תמיד אותו סיפור: בני הזוג הכי טובים הם אלה שחסר להם חלק. לא האומללים וחסרי הכיוון חלילה — אלה מאצילים לנשותיהם תפקיד שאף אחד לא אמור למלא — אלא גברים שתמיד חשו בהיעדרו של משהו, משהו שאיכשהו מנע מהם להיות מאושרים ושלמים, ורק כשמצאו אותו אצל השותפה הנכונה הם גילו מה זה היה.

כנראה שאני אוהב את "מוכת ירח" יותר ממה שמגיע לו, אבל הראש שלי הולך עכשיו אוטומטית לשאלה שמציקה שם לאולימפיה דוקאקיס לאורך כל הסרט: למה גברים רודפים אחרי נשים. "ישנו הסיפור התנ"כי", מציע דני איילו. "אלוהים לקח מאדם צלע ויצר את חווה, ואולי גברים רודפים אחרי נשים כדי להשיג בחזרה את הצלע. כשאלוהים לקח אותה הוא השאיר חור גדול איפה שפעם היה משהו, ועכשיו זה אצל הנשים. אז אולי, רק אולי, גבר אינו שלם בלי אישה".

אולי. רק אולי. בתור אבא שהבת שלו הכריזה שהיא מאוהבת, אני פשוט מקווה בשבילה שבסוף — בגיל 18, או אידיאלית 70 — היא תמצא את עצמה עם מישהו (או מישהי, זה בכלל יהיה פגז) שימצא את הצלע החסרה שלו אצלה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s