איך להבהיל את הבת שלך בשני צעדים פשוטים

"דווקא מושקעים הזיקוקים השנה"

"דווקא מושקעים הזיקוקים השנה"

הייתי בערך בגיל של רונה היום, פלוס מינוס שבע, כשאיתמר הצלם אמר שהוא לא מבין איך מתרגלים ליצור שנדחף לך בין הרגליים ומכנה אותך "אבא". הוא אמר את זה לאבא שלי כשביקרנו בסטודיו שלו, בקול רם וברור שהוא הניח כנראה שיחלוף מעל לראש שלי, וזה העליב אותי עד מעמקי נשמתי. יצור! נדחף! בין הרגליים!

בשלושים־פלוס השנים שעברו מאז יצא לי להיתקל שוב ושוב בטיפוס הזה — גבר בלי הכנה לילדים, אני מתכוון, לא אהבל חסר טקט — והיום אני מבין בדיוק למה התכוון איתמר בסגנונו הססגוני: לזה שגבר ערירי לא יכול לדמיין את היומיום האבהי. פשוט אין לנו את זה. שים תינוק בידיים של ילדה בת 14, והיא כבר תסתדר איכשהו. שים ילד בן שבע בסטודיו לצילום של גבר בוגר, והוא יצלק את נשמתו הרכה בהערה נבזית.

טוב, איתמר לא באמת צילק אותי. אבל הזיכרון נשאר, ועם השנים השתנה ממשהו לא נחמד שאמרו לי בתור ילד למשהו שאני מזדהה איתו בתור גבר. זה בעיקר היה נכון בשנה וחצי הראשונות לחייה של רונה, או התקופה הסיעודית כפי שאני מכנה אותה ללא חיבה; התינוקות־פעוטות שעממה אותי במקרה הטוב וביאסה אותי במקרה השכיח, ואז גם אני נכנסתי לבלבלה לאמור "איך מתרגלים לזה". אחר כך רונה אושפזה ועברה ניתוח ראש ולי התהפך הראש והתאהבתי בה, ומאז הפך הלך הרוח האיתמרי למשהו שאני מזהה אצל גברים אחרים, טרום הוריים או מטופלי תינוקות. מולם אני מחייך חיוך יודע־כל או לפחות יודע־רוב ומנסה להסביר להם כמה שלמים הם ירגישו כשתסתיים ההסתגלות, והאהבות תגדיר אותם יותר מכל אספקט אחר של הגבריות.

זה לא קורה לכולנו, אבל זה קורה לרובנו המוחלט. יום אחד אנחנו בועטים וצורחים נגד עצם הרעיון של יצור בין הרגליים, ובמשנהו אנחנו כבר לא יכולים לזכור את החיים לפניו. מלוא העוצמה של המהפך הזה התייצבה לי מול הפרצוף רק השבוע — וישר הזכירה לי את הסטודיו של איתמר, וישר שלחה אותי לכתוב את החלק הראשון של הפוסט הזה — כשאחד החברים של רונה ראה אותי מחכה לה בכניסה לבית הספר ופנה אלי בשם "תומר".

עם שמי על שפתיו של הזאטוט תרשו לי לעצור רגע את הסרט, ולהבהיר שבדיוק כמו איתמר ירום טקטו, גם לי יש בעיה היסטורית עם היצור שמכנה אותך אבא. כלומר לא עם הבת שלי, אלא עם כל הילדים האלה שמכנים אותי "אבא של רונה". אני לא אוהב שמסכמים את ההצדקה הקיומית שלי כאקססורי של ילדה בת שבע, מה גם שזה גורם לי להרגיש איפשהו על הסקאלה שבין דוד לסבא, כך שאין דרך בדוקה יותר להביא לי את הסעיף — או שככה חשבתי עד שההוא קרא לי בשמי המפורש, וכל מה שעבר לי בראש זה "יא גמד קקמייקה, תומר תקרא לאבא שלך".

רק אחרי כמה דקות טובות של "מה הוא חושב לעצמו" ו"איזה מין חינוך הוא מקבל בבית" נפל לי האסימון והבנתי איזה סיבוב עשיתי, כמה האבא־של הפך חלק ממי שאני. וכנראה שזה הולך יד ביד עם דרישה לרף מינימום של כבוד — איך אמר ג'רי סיינפלד, "אני יכול ליצור אנשים משלי" וכל זה — מה שמסביר למה יצא קצפי על הגמד המדובר.

אז זהו איתמר, כלומר אם אתה עדיין חי מספיק בשביל לשמוע את זה: ככה מתרגלים ליצורים האלה שקוראים לך אבא, או בתרחיש החמור יותר "אבא של". זה פשוט הופך לטבע שני ומגדיר את מי שאתה יותר מכל דבר אחר.

או שמא. אני מוסיף את ההסתייגות הזאת כי בדיוק יומיים אחרי אינסידנט התומר עברתי עם רונה את הכביש, ושני צעדים בתוך מעבר החצייה כמעט עלתה עלינו איזו סתומה ביונדאי, אז דפקתי לה ביד פרושה על החלון הסגור ושאגתי עליה את כל מה שאני חושב עליה ועל המשפחה הגרעינית שלה, ורונה פרצה בבכי איום שלקח לי אולי חצי שעה להרגיע. לא בגלל שהמטומטמת ההיא הייתה ככה קרובה לדרוס אותנו, אלא בגלל שהיא ראתה — לא יודע אם לראשונה, אבל בטח באופן הכי בוטה — איך אבא שלה מתנהג כשהוא חוזר להיות קודם כל גבר. אין מה לעשות, גברים הם יצורים בהמיים ומטופשים. בגלל זה אנחנו מעליבים ומבהילים ילדים ונשים, ובגלל זה מוטב לכולנו להשאיר מאחור את הגבר וללכת הלאה עם האבא.

ילדים עושים גברים טובים יותר, זה מה שאני מנסה להגיד פה. רק צריך לתת להם.

מודעות פרסומת

תגובה אחת ל-“איך להבהיל את הבת שלך בשני צעדים פשוטים

  1. קבל –

    Joy / Iron & Wine

    Deep inside the heart of this troubled mess
    There's an itty bitty boy tuggin' hard at your hand
    Born bitter as a lemon but you must understand that you are bringin' me joy
    I only lie when they don't want the truth
    I'm only frightened cuz you finally give me somethin' to lose
    It's as loud as a thunderclap but you hear it too
    But you're bringin' me joy.

    Deep inside the heart of this crazy mess
    I'm only calm when I get lost within your wilderness
    Born crooked as a creek and come to confess that you are bringin' me joy
    When I'm alive I'm livin' for you
    When I'm a bluebird dyin' I'll be singin the blues
    It's a heartfelt silly sort of bumbling tune but you're bringin' me joy.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s