והנה סרט שכלום לא עובד בו חוץ מהכל

"מהר, כסו את העיניים, הוא מעלה את פלאניניץ'!"

"מהר, כסו את העיניים, הוא מעלה את פלאניניץ'!"

לא יודע אם זה באמת שווה התראת ספוילר, כי מה שיסופר להלן קורה עוד לפני כותרות הפתיחה, אבל למען הסדר הטוב ראו הותראתם: גבר שרצח את פרודתו חוטף את שתי בנותיהם ויוצא איתן לנהיגה מוטרפת על כבישים קפואים. כשהרכב יוצא משליטה ומשימוש ממשיכים השלושה ברגל ומגיעים לבקתה נטושה, שם מנסה האבא להשלים רצח משולש. ברגע האמת מסתערת עליו רוח רפאים, עוצרת את חיסול התא המשפחתי ומאמצת את הבנות כאילו היו שלה.

אחרי הכותרות אנחנו למדים ש"מאמה" הוא לא סיפור על מה שקורה לבנות אצל האימא המאמצת שלהן, אלא דווקא על חייהן אחרי שהן נמצאות מחדש וגם מאומצות מחדש — הפעם בידי הדוד שלהן ובת זוגו — אבל אני מבקש להתעכב על האקספוזיציה כי הסרט הזה עשה לי את מה שרנה זלווגר סיכמה פעם במילים האלמותיות "יו הד מי אט הלו". עוד לא התחיל, ואני כבר הייתי שבוי לגמרי בתוך הרעיון של רוח מאמצת. איזה ראש.

"מאמה" הוא במקור סרט קצרצר, כולה שלוש דקות, של הבמאי־תסריטאי הארגנטינאי אנדרס מושטי. עלילה של ממש אין לו, רק פרמיס: שתי ילדות שאימא שלהן היא רוח רפאים, והיא כועסת. הנה היצירונת הזאת בגירסה שבה מספר המפיק גיירמו דל טורו — מי שביים בין היתר את "ילדים של אף אחד" המשובח, גם הוא סרט אימה שנקודת המוצא שלו היא יתמות — למה החליט לבקש ממושטי לפתח את הסרטון שלו לפיצ'ר:

לא יודע איך תופס אתכם המקור, אבל העיבוד הוא אחד מסרטי האימה דוברי האנגלית היותר טובים של השנים האחרונות. וזה קטע, כי מושטי כשל במשימת האדפטציה העצמית שלו ברוב המובנים האפשריים.

הבעיה העיקרית של מושטי היא היעדר מוחלט של ייחוד. מההבהלות שלו כבר נבהלנו באלף סרטים אחרים, והפעילות העל־טבעית היא כל הג'אז הזה של דברים שזזים מוזר, אנשים שמציצים לתוך החושך, ארונות שלא רצוי לפתוח וקירות עם כתמים שחורים (אגב, מה לעזאזל הקטע של סרטי אימה עם נזילות? יש מצוקת אינסטלטורים בעולם שמעבר?). גם התסריט סובל מתחלואי פיתוח קלאסיים כמו דמויות מיותרות לגמרי — בראשן אחותה של האם הנרצחת, מין הרפיה קומית שלא עלתה יפה — ולמעט ג'סיקה צ'סטיין כזוגתו הקיק־אס־רוקרית של הדוד הטוב, קשה לדבר על הברקות ליהוק. כאמור, כישלון ברוב המובנים. ושוב כאמור, זה בכלל לא משנה.

לא מזמן עשיתי צפייה חוזרת ב"הבלתי משוחדים", שם מתבאס קווין קוסטנר לשמוע ממפקד הפרשים הקנדי ש"הפתעה היא חצי מהקרב". "הרבה דברים הם חצי מהקרב", עונה קוסטנר. "גם ניצחון הוא חצי מהקרב". נזכרתי בזה כי גם "מאמה" שולף אצבע משולשת מול קלישאה שנביבותה נחשפת ברגע שחושבים עליה טיפה: ההיא עם אלוהים והפרטים הקטנים. אלוהי הסרטים, רבותי, נמצא בפרטים הגדולים. בעיקר הוא נמצא בפרט הכי גדול, קרי הפרמיס. הנחת היסוד, נקודת המוצא, הרעיון שמתוכו נובטת העלילה. כשהוא עובד, אפילו תסריט מחורר או משחק מחורבן לא יצליחו להשמיד את הסרט. כשהוא לא עובד, שום דבר לא עובד.

התסריט והמשחק של "מאמה" אינם מחוררים  או מחורבנים, אז זה כמעט עניין מתמטי שהסרט כולו עובד. כמו "ילדים של אף אחד" ו־The Orphanage, עוד הפקה של  דל טורו — וגם כמו Let the Right One In השוודי, שלעולם לא נמאס לי לדבר בשבחו — "מאמה" עובד כי יש לו לב גדול שהפעימות שלו מכסות עם ריבית על החסרונות שלו. אשכרה מרגש הסרט הזה, ואז למי לעזאזל אכפת שהוא לא מקורי מבחינה ויזואלית וגם לא מפחיד אם  אי־פעם ראית סרט אימה (לא, כי באולם שישבתי בו היו בתולי־זוועות שצווחו כמו הכבשים של ג'ודי פוסטר). "מאמה" נוגע ללב, וכשסרט נוגע שם, אין יותר פרטים רלוונטיים. קטנים או גדולים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s